חמור קופץ בראש | אביהם של ישראל על הפרשות – פרשת וישלח תשפ"ד

"וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים"
מסופר שפעם בא הקיסר לבקר בעיר מסוימת, והיה שם מושל שונא יהודים מושבע. כשעבר הקיסר ברוב כבוד והדר ברחוב העיר, ציווה המושל להכין קבלת פנים מכובדת לקיסר עם כל ראשי הקהל של אותה העיר.
בהזדמנות זו רצה המושל להשפיל את היהודים שנואי נפשו, ושם את מקומם בסוף הקרואים. הכומר והשייח' ראשונים, ואחריהם הרב של היהודים, להראות לקיסר ולעם את מקומם של היהודים, שהם בזויים והולכים אחרי הנוצרים והמוסלמים.
ראה הקיסר את הרב היהודי מחייך וקומתו לא מושפלת. קרא לו ושאל הכיצד זה הוא הולך מכובד, למרות הביזיון הבוטה שעשה עמו המושל הרשע.
אמר לו הרב: דע לך כי אצלנו היהודים האחרונים חביבים, כמו שמצאנו בתורה ששם יעקב בפגישתו עם עשו את רחל ואת יוסף אחרונים, ושם בוודאי שלא היה בזה מנהג ביזיון אלא חביבות יתירה.
תשובה זו לא הניחה את דעתו של הקיסר. אמר לו הרב: "יכול אני להשיבך תשובה שתניח את דעתך, אלא שאני פוחד מהמושל שהדברים ירגיזוהו". אמר לו הקיסר שלא יחשוש. אמר לו הרב: "דרך הילדים ללכת קדימה ולא מאחורי ההורים, נוח לאב לראות את בניו לפניו שיוכל להשגיח עליהם".
לא הבין הקיסר את הדברים והרב המשיך: "דתנו היא אבי אבות כל הדתות שבעולם, כל שאר הדתות הן כילדים לעומתנו. צריכים אנו לתת להם ללכת ראשונים, להשגיח עליהם שלא יקלקלו בדרכם".
צחק הקיסר מחכמת הרב היהודי, וציווה לגרש את המושל, שבמקום לנצל את חכמת היהודי – משפילו לשווא. "ופני המן חפו".