הגאולה של עם ישראל מתחילה בסיפור גבורתן של המיילדות, שמסתכנות סיכון גדול ומסייעות לכל הנשים העבריות להביא חיים. מסתבר שגאולה מתחילה מנשים שרוצות להביא חיים, שאוהבות את החיים, שמחיות את הילדים ונותנות להם מים ומזון. בזכותן נגאל עם ישראל ויצא ממצרים.
מולן ניצב פרעה, ראש וראשון לכל שונאי ישראל. הוא רוצה להטביע ולהרוג את כל הילדים של היהודים. "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א, כב), וחכמינו למדו מכאן שהוא לא אהב ילדים כלל, והגזרה הייתה גם על הילדים המצרים. ללמדך שגזרת "דילול האוכלוסין" חלה גם על המצרים.
כמו פרעה היו כל שונאי ישראל. המן תכנן להתחיל את גזרתו הנוראה בהשמדת הילדים הקטנים. אחת הגזרות הראשונות של היטלר הייתה לאסור על היהודים להוליד ילדים. כששלטו הנאצים בצרפת הם בחרו לגרש את הילדים הקטנים למחנות ההשמדה. הם הבינו שהילדים הם העתיד של עם ישראל וניסו להילחם בו.
שנאת הילדים של הכנענים ושל הרומאים
הריגת ילדים ושרפתם הייתה תרבות כנענית ידועה. לפני שנים מספר מצאו בקרתגו מצבור ענק של כדי חרס שבתוכם עצמות שרופות של ילדים וילדות. על הכדים כתוב כי הם מנחה לבעל או לעשתורת. זה מה שנאמר: "כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים יב, לא).
אצל הרומאים התבטאה שנאת הילדים ביצירת חובה מוסרית להרוג ילדים למען איכות החיים. כה אמר אריסטו: "כדי להימנע מפיצוץ אוכלוסין, יש ילדים שצריך להורגם, מאחר שיש להגביל את כמות האוכלוסין במדינה". הצידוק המוסרי הזה התיר להורים לזרוק לאשפה ילדים מייד אחרי לידתם.
על המנהג הברברי הזה אפשר ללמוד מהקוראן, שבו מוחמד מגנה את המנהג של ההורים לקבור בעודם חיים ילדים – ובעיקר ילדות. המנהג הזה היה קיים גם במזרח הרחוק, ושם היו ממיתים ילדים קטנים בשיטות 'נקיות' ו'עדינות' יותר. כך או כך, הילד היה נרצח בידי הוריו או בידי המיילדות מתוך אנוכיות ושנאת חיים (של אחרים).
העיוות הזה מגיע גם לדורנו. קמפיין שלם נערך בעולם נגד הילודה. הדגל של הפרוגרסיביים הוא "קדמה היא הפלה". בנשימה אחת הם מדברים על שלום, על קדושת החיים ועל מאבק באלימות. הם אינם מבינים שרצח עוברים הוא האלימות הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית. בכל מלחמות העולם לא הופסקו חיים רבים כל כך כמו בהפלות. אחר כך הם מספרים לעצמם שהם "מתקדמים".
כל מי שאין עוסק בפרייה ורבייה כאילו שופך דמים
התורה רואה בילדים אור, חיים ושמחה. זו המצווה הראשונה שהצטווה והתברך בה אדם הראשון ברגע בריאתו: "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כז–כח).
במצווה זו הצטווה גם נח: "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (שם ט, א), ונאמרה גם אזהרה בצידה: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (שם, ו–ז). הצמדת שתי המצוות הללו משווה את חומרתן. "תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר: 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך', וכתיב בתריה: 'ואתם פרו ורבו'" (בבלי, יבמות סג ע"ב).
כך פתח את דבריו רבי יוסף קארו בשולחן ערוך: "חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות. וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, וממעט את הדמות, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל" (אבן העזר, הלכות פריה ורביה סימן א, סעיף א). עוד נפסק שם: "לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים: שני זכרים, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר: 'זכר ונקבה בראם' (יבמות סא ע"ב)", וראו עוד ירושלמי, יבמות ו, ו.
החובה הזאת גדולה כל כך עד שחכמים אמרו שאם יש שניים שמחזיקים שותפות בעבד, ואחד השותפים שחרר את העבד, גם השני מחויב לשחררו, כיוון שהעבד הזה הוא חצי בן חורין וחצי עבד: הוא אינו יכול להתחתן עם שפחה כי הוא חצי משוחרר, ולא עם בת חורין כי הוא חצי עבד. במקרה זה כופים את השותף השני לשחרר את חלקו כדי שהעבד יוכל להתחתן ולהוליד ילדים (בבלי, פסחים פח ע"א).
הרמב"ם כתב: "אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם" (הלכות אישות טו, טז). ולכן נפסק להלכה שבשביל לשאת אישה מותר למכור ספר תורה (בבלי, מגילה כז ע"א).
חכמינו בגמרא מספרים כי גם הגאולה העתידה תלויה בלידת ילדים, שכך אמרו חכמים: "אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף". כל עוד לא ייוולדו כל הנשמות שנבראו בעולם, לא יבוא משיח בן דוד. כל לידה של כל ילד מביאה חיים לעולם ומביאה גם את הגאולה, כמו ביציאת מצרים.
המאמר התפרסם לראשונה במגזין 14