כוונת התקיעות – גאולה ברחמים

שופר הגאולה

שלושה קולות של גאולה

ישעיהו הנביא מתאר כי בעת הגאולה תעלה ציון על הר גבוה ותקרא בקול גדול: "עַ֣ל הַר־גָּבֹ֤הַּ עֲלִי־לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלִָ֑ם הָרִ֙ימִי֙ אַל־תִּירָ֔אִי". ומה תהיה הקריאה? שה' נמצא בגאולה הזו. "אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם: הִנֵּ֨ה אֲ-דֹנָ֤י ה֙' בְּחָזָ֣ק יָב֔וֹא וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ הִנֵּ֤ה שְׂכָרוֹ֙ אִתּ֔וֹ וּפְעֻלָּת֖וֹ לְפָנָֽיו: כְּרֹעֶה֙ עֶדְר֣וֹ יִרְעֶ֔ה בִּזְרֹעוֹ֙ יְקַבֵּ֣ץ טְלָאִ֔ים וּבְחֵיק֖וֹ יִשָּׂ֑א עָל֖וֹת יְנַהֵֽל" (ישעיהו מ). 

הזוהר הקדוש אומר כי יש כאן שלושה קולות, והם שלושה קולות שופר שנשמעים בעת הגאולה "חַד לָקֳבֵיל אַבְרָהָם, וְחַד לָקֳבֵיל יִצְחָק, וְחַד לָקֳבֵיל משֶׁה וְיַעֲקֹב" (זהר חדש בלק).

מענה לשופר הגדול של הקב"ה 

הזוהר אומר כי שלושת קולות השופר של מבשרת ציון ומבשרת ירושלים הם מענה לקולות השופר הגדול של הקב"ה. שופר של "חרותנו" – שחרור משעבוד מלכויות.  שופר המקבץ ומעלה לירושלים את האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים. וקול השופר מרסק את האויבים. "שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ וַ֝אֲחֻזָּתְךָ֗ אַפְסֵי־אָֽרֶץ: תְּ֭רֹעֵם בְּשֵׁ֣בֶט בַּרְזֶ֑ל כִּכְלִ֖י יוֹצֵ֣ר תְּנַפְּצֵֽם" (תהלים ב, ח-י). 

המתבונן בפרק ב' יראה שמדובר על אויבים שבאים על ישראל בעת התקבצם לארץ ישראל בגאולה. "יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ וְרוֹזְנִ֥ים נֽוֹסְדוּ־יָ֑חַד עַל־ה֝' וְעַל־מְשִׁיחֽוֹ". ה' ילעג לאויבים הללו, כי הם חושבים שבכוחם להפר את עצת ה' שיעץ על ישראל מימי קדם "יוֹשֵׁ֣ב בַּשָּׁמַ֣יִם יִשְׂחָ֑ק אֲ֝-דֹנָ֗י יִלְעַג־לָֽמוֹ" (תהילים ב). מה כוחם ומה גבורתם כנגדו? הלא "כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ" (ישעיהו מ).

תרועות של מלחמה

הזוהר אומר כי הקולות של כנסת ישראל מחולקים. קול אחד הוא קול חזק למלחמה – "הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלִָם" – לא לפחד מהאומות שבאות להפריע בירושת הארץ. כל זאת למרות שהם רבים וחזקים אומר הנביא "הָרִ֙ימִי֙ אַל־תִּירָ֔אִי". ולמה אל תיראי? כי ה' נלחם לכם. "אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם: הִנֵּ֨ה אֲ-דֹנָ֤י ה֙' בְּחָזָ֣ק יָב֔וֹא וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ" (ישעיהו מ ט). 

כן אומר ישעיהו הנביא "אַל־תִּירָא֙ כִּ֣י עִמְּךָ־אָ֔נִי אַל־תִּשְׁתָּ֖ע כִּֽי־אֲנִ֣י אֱלֹהֶ֑יךָ אִמַּצְתִּ֙יךָ֙ אַף־עֲזַרְתִּ֔יךָ אַף־תְּמַכְתִּ֖יךָ בִּימִ֥ין צִדְקִֽי". בכוחו של ה' המופיע עליך אתה מנצח את כל האויבים "הֵ֤ן יֵבֹ֙שׁוּ֙ וְיִכָּ֣לְמ֔וּ כֹּ֖ל הַנֶּחֱרִ֣ים בָּ֑ךְ יִֽהְי֥וּ כְאַ֛יִן וְיֹאבְד֖וּ אַנְשֵׁ֥י רִיבֶֽךָ: תְּבַקְשֵׁם֙ וְלֹ֣א תִמְצָאֵ֔ם אַנְשֵׁ֖י מַצֻּתֶ֑ךָ יִהְי֥וּ כְאַ֛יִן וּכְאֶ֖פֶס אַנְשֵׁ֥י מִלְחַמְתֶּֽךָ: כִּ֗י אֲנִ֛י ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ מַחֲזִ֣יק יְמִינֶ֑ךָ הָאֹמֵ֥ר לְךָ֛ אַל־תִּירָ֖א אֲנִ֥י עֲזַרְתִּֽיךָ" (ישעיהו מא). 

תקיעות של רחמים

מלבד זאת יש תקיעות של חסד ורחמים כלפי עם ישראל. תקיעות של קיבוץ גלויות. וכן הוא אומר "כְּרֹעֶה֙ עֶדְר֣וֹ יִרְעֶ֔ה, בִּזְרֹעוֹ֙ יְקַבֵּ֣ץ טְלָאִ֔ים וּבְחֵיק֖וֹ יִשָּׂ֑א, עָל֖וֹת יְנַהֵֽל" – "כמו הרועה המרעה עדרו בנחת ומקבץ הטלאים בזרועו לא במקל ונושאם בחיקו הקטנות שבהם מנהל בנחת כן יוליכם המקום בנחת בשובם מהגולה" (מצודות). 

כך גם אומר ירמיהו הנביא "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא" (ירמיהו לא). בכי של שמחה, חמלה ורחמים (רד"ק).

קולות משולבים של תקיעה ותרועה

יש תקיעות משולבות, שמחה שלנו על הדין שה' עושה באומות העולם. זה שאמר הפסוק "אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם: הִנֵּ֨ה אֲ-דֹנָ֤י ה֙' בְּחָזָ֣ק יָב֔וֹא וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ". אמירה היא לשון רכה (פרש"י יתרו יט, ג). אבל התוכן מדבר על ידו החזקה של ה' שמכה את האויבים שמנסים לעצור את גאולתם של ישראל. "דָּא הָרִימִי בַכֹּחַ – תְּרוּעָה. הָרִימִי אַל תִּירָאִי – תְּקִיעָה. אִמְרִי – הָא תְּרוּעָה תְּקִיעָה וּתְרוּעָה כַּחֲדָא. וְדָא אִיקְרָא שׁוֹפָר תְּרוּעָה. שׁוֹפָר מֵהַהוּא תְּרוּעָה דִּלְעֵילָא".

 

 

יושבי אוויר ארץ ישראל יכולים להבין את משמעות התרועה

שופר הופך דין לרחמים – ובלבד שיבינו את משמעותו

הזהר (בהעלותך קמט:) כותב כי כאשר מבינים את משמעות התקיעות והתפילות של ראש השנה הן הופכות דין לרחמים, "וְיִשְׂרָאֵל מְצַלָאן צְלוֹתָא בְּהַהוּא יוֹמָא, וּבָעָאן וּמִתְחַנְּנָן קַמֵּיהּ, וְתַקְעִין בַּשּׁוֹפָר, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עָלַיְיהוּ, וּמְהַפֵּךְ דִּינָא לְרַחֲמֵי. וְכָל עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, פָּתְחֵי וְאָמְרֵי, (תהלים פט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה. וְעַל דָּא בָּעֵינָא בְּהַהוּא יוֹמָא, דְּהַהוּא דְּתָקַע, דְּיָדַע עִקָּרָא דְּמִלָּה, וִיכַוִּון בֵּיהּ בִּתְרוּעָה, וְיַעְבִּיד מִלָּה בְּחָכְמְתָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, וְלָא כְּתִיב תּוֹקְעֵי תְּרוּעָה, וְהָא אִתְּמַר". 

חַכִּימִין דְּדַיְירִין בַּאֲוִירָא דְּאַרְעָא קַדִישָׁא, אִינּוּן יֹדְעֵי תְרוּעָה

במקום אחר בזוהר כתב כי דווקא יושבי אווירה ארץ ישראל יכולים להבין את משמעות השופר. "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה וְגוֹ', לָא כְּתִיב שֹׁמְעֵי, אוֹ תּוֹקְעֵי תְרוּעָה, אֶלָּא יוֹדְעֵי תְרוּעָה. בְּגִין חַכִּימִין דְּדַיְירִין בַּאֲוִירָא דְּאַרְעָא קַדִישָׁא, אִינּוּן יֹדְעֵי תְרוּעָה. רָזָא דִּתְרוּעָה, כְּמָה דִּכְתִּיב (תהלים ב) תְּרוֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל" (זוהר חלק ג דף רלא/ב). ויש שתי סיבות למה דווקא יושבי הארץ יכולים להבין תקיעת השופר.

אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם – אעיר ליבם לשוב לארצם

הסיבה הפשוטה היא שהם שמעו לקול תקיעת השופר הגדול ועלו ובאו לארץ ישראל. לעומתם תושבי חו"ל לא הקשיבו ולא שמעו ולא עלו לארץ ישראל. כי קריאת ה' צריכה הקשבה רבה, כך כותב הנביא זכריה (פרק י, ח-ט) "אֶשְׁרְקָ֥ה לָהֶ֛ם וַאֲקַבְּצֵ֖ם כִּ֣י פְדִיתִ֑ים וְרָב֖וּ כְּמ֥וֹ רָבֽוּ". והסביר המהר"ם אלשיך כי לא מדובר בשריקה הנשמעת באוזן אלא בהתעוררות הלב, שמיעה פנימית. וכן פירש המצודות דוד "אעיר לבם לשוב לארצם".

השריקה כמשל להתעוררות הגלויות לבוא לאדמת הקודש

רבי יצחק אברבנאל, שהיה רב בספרד בתקופת הגירוש, מספר על הגזירה של מלך ספרד והמלכה על היהודים "מארצות ספרד ומסיציליא מיוריקא וסרדינייא" להתנצר ואם לא "ובמשלש חדשים לא תשאר פרסה מכל אשר יקרא בשם יעקב ובשם ישראל יכונה בכל מדינות מלכותי. בעת היותי שם אני בחצר בית המלך יגעתי בקראי נחר גרוני דברתי אל המלך פעמים שלש במו פי אתחנן לו לאמר הושיעה המלך. למה תעשה כה לעבדיך? הרבה עלינו מהר ומתן זהב וכסף וכל אשר לאיש איש מבית ישראל יתן בעד ארצו. קראתי למאהבי רואי פני המלך לבקש על עמי ורוזנים נוסדו יחד לדבר אל המלך בכל עוז להשיב ספרי האף והחמה ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים לאבדם, וכמו פתן חרש יאטם אזנו לא ישיב מפני כל. והמלכה עומדת על ימינו לשטנו הטתו ברוב לקחה לעשות מעשהו החל וגמור" (בהקדמה לספר מלכים).

רבי יצחק אברבנאל יצא לגלות ומגיע למסקנה כי הגלות הזו היא קריאת ה' לעזוב את הגלות ולעלות לארץ ישראל. "והשריקה הוא משל להתעוררות הגליות לבוא לאדמת הקודש. ובכללה הגרושים שמלכי הגוים יאמר להם קומו צאו, והם יחשבו שיהיה זה לרעתם, ואינן כן, כי אם שהשם יתברך שורק אליהם וקורא אותם לקבצם לפי שבאה עת פדותם".

 

 

יושבי ארץ ישראל רואים את תרועת הניצחון על האויבים

תרועת ניצחון רק בארץ ישראל

סיבה נוספת להבין למה דווקא יושבי ארץ ישראל מבינים את סוד התקיעה נמצאת בדרשת הרמב"ן לראש השנה שם הוא מסביר כי התרועה שמדובר עליה היא תרועת המלחמה שה' נלחם באויבי עם ישראל ומכניעה אותם. התרועה הזאת נראית בחוש ליושבי ארץ ישראל בכל מלחמותיהם ולא נראית ליושבי חו"ל. לכן רק הם יכולים להבין את סוד התקיעה. 

תרועת המסעות המסלקת את האויבים

וכך כותב הרמב"ן: "ומי שזכה להיות מקובל בסתרי התורה יראה הענין יותר מפורש בכתוב ולשון התורה יותר מבואר בו, כי התרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו, וכמו שנאמר אשרי העם יודעי תרועה, ומה הכתוב הזה מאשר, הרבה יודעין לעשות תרועה בחצוצרות ובשופרות ואוי להם ואוי למזלם, והרבה שאינם יודעין לתקוע כלל ואשריהם ואשרי חלקם? אלא תרועה היא מדת הדין ולכך אמר 'תרועה יתקעו למסעיהם', ואומר עליה 'וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה׀ ה֗' וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ'. וזו מידת הדין הנלחמת באויבי עם ישראל היוצאים ממצרים בדרכם לארץ ישראל". 

תרועה העוזרת ללוחמים כובשי ארץ ישראל

ולא רק במדבר הייתה התרועה במסעות אלא גם בכיבוש הארץ, "וכן תראה כי חומת יריחו נפלה מפני התרועה דכתיב 'עד יום אמרי לכם הריעו והריעותם', וכתיב 'ויריעו כל העם תרועה גדולה ותפול החומה'. וכן ראינו בספר זכריה (ט) על התקיעה שתוקע בשופר בעת מלחמת ישראל ויהודה באויביהם 'כִּֽי־דָרַ֨כְתִּי לִ֜י יְהוּדָ֗ה קֶ֚שֶׁת מִלֵּ֣אתִי אֶפְרַ֔יִם וְעוֹרַרְתִּ֤י בָנַ֙יִךְ֙ צִיּ֔וֹן עַל־בָּנַ֖יִךְ יָוָ֑ן וְשַׂמְתִּ֖יךְ כְּחֶ֥רֶב גִּבּֽוֹר: וַֽה֙' עֲלֵיהֶ֣ם יֵֽרָאֶ֔ה וְיָצָ֥א כַבָּרָ֖ק חִצּ֑וֹ וַֽאדֹנָ֤י ה֙' בַּשּׁוֹפָ֣ר יִתְקָ֔ע וְהָלַ֖ךְ בְּסַעֲר֥וֹת תֵּימָֽן'".

זהירות יתירה במקום השכינה

שלא יקלו ראשם בשכינה בעקבות הניצחון

את המלחמה הזו מנהל ה' בתוך צבאות ישראל, לכן צריכים בני ישראל זהירות יתירה במקום שיש נוכחות שכינה, לא לפגוע בקדושתה חלילה. ולכן יהושע הטיל חרם על השלל של יריחו שידעו ישראל כי מידת הדין מתוחה כנגד הגויים ולא יקלו את ראשם בעקבות הניצחון. "ולפי שהיא היתה תחלה בכבוש הארץ רצה הקדוש ברוך הוא שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדם ולכך היתה חרם".

חשוב שידעו כי "שכינת מלכהון ביניהון"

ממשיך הרמב"ן וכותב "ואונקלוס רמז זה שתרגם 'ותרועת מלך בו' – 'ושכינת מלכהון ביניהון'". ולכן יש צורך להזכיר לעם הלוחם את נוכחות ה' בתוכם. לכן כתוב "אשרי העם יודעי תרועה". שמבינים שכל תרועת הניצחון שלהם היא בזכות תרועת ה' המנצחת לפניהם בשדה הקרב. "ולפי שהתרועה מדת הדין אמר 'אשרי העם יודעי תרועה' שמקרבת אליה הדעת כי הידיעה תאמר על הדבקות". אשרי העם שנלחם ומנצח ויודע כי תרועת הניצחון באה בזכות תרועת ה' שבקרבם.

נצחונות דוד בשדה הקרב – מכח גבורת ה'

את ההסבר של הרמב"ן אפשר לראות במפורש בפרק פ"ט בתהילים, שם מוזכר הפסוק הזה בהקשר לניצחונות דוד המלך בשדה הקרב. על ה' נאמר "לְךָ֣ זְ֭רוֹעַ עִם־גְּבוּרָ֑ה תָּעֹ֥ז יָ֝דְךָ֗ תָּר֥וּם יְמִינֶֽךָ" ועל העם נאמר "אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם יוֹדְעֵ֣י תְרוּעָ֑ה ה֗' בְּֽאוֹר־פָּנֶ֥יךָ יְהַלֵּכֽוּן". על ניצחונות דוד נאמר שהם מכוחו של ה' הנלחם איתו "אֲשֶׁ֣ר יָ֭דִי תִּכּ֣וֹן עִמּ֑וֹ אַף־זְרוֹעִ֥י תְאַמְּצֶֽנּוּ: לֹֽא־יַשִּׁ֣א אוֹיֵ֣ב בּ֑וֹ וּבֶן־עַ֝וְלָ֗ה לֹ֣א יְעַנֶּֽנּוּ" (תהילים פט).

לכן אומר דוד "אֵֽין־הַ֭מֶּלֶךְ נוֹשָׁ֣ע בְּרָב־חָ֑יִל גִּ֝בּ֗וֹר לֹֽא־יִנָּצֵ֥ל בְּרָב־כֹּֽחַ" (תהלים לג), אלא בזכות ה' הנלחם עם הלוחמים "אֶרְדּ֣וֹף א֭וֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵ֑ם וְלֹֽא־אָ֝שׁ֗וּב עַד־כַּלּוֹתָֽם: אֶ֭מְחָצֵם וְלֹא־יֻ֣כְלוּ ק֑וּם יִ֝פְּל֗וּ תַּ֣חַת רַגְלָֽי: וַתְּאַזְּרֵ֣נִי חַ֭יִל לַמִּלְחָמָ֑ה תַּכְרִ֖יעַ קָמַ֣י תַּחְתָּֽי: וְֽאֹיְבַ֗י נָתַ֣תָּה לִּ֣י עֹ֑רֶף וּ֝מְשַׂנְאַ֗י אַצְמִיתֵֽם" (תהילים יח).

וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ

בגלל נוכחות השכינה בין הלוחמים מזהירה התורה את החיילים לנהוג קדושה במחנה הצבא: "כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע: כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְךָ֙ אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֛ר לֹא־יִהְיֶ֥ה טָה֖וֹר וכו'" כל זה "כִּי֩ ה֨' אֱלֹהֶ֜יךָ מִתְהַלֵּ֣ךְ׀ בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ לְהַצִּֽילְךָ֙ וְלָתֵ֤ת אֹיְבֶ֙יךָ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ וְלֹֽא־יִרְאֶ֤ה בְךָ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְשָׁ֖ב מֵאַחֲרֶֽיךָ" (דברים פרק כג, י-טז).

פרץ עוזה – קלות דעת ליד השכינה

על חוסר זהירות בנכוחות ה' ליד ארון הקודש אנחנו לומדים מהסיפור של הכהן עוזה שהיה מטפל בארון הברית ששב ממחנה פלישתים. הארון הזה הביא מגיפות רבות לכל מקום שהוא הגיע אליו בשדה פלישתים לכן הפלישתים שלחו אותו לישראל. דוד רוצה להעלות את הארון  לירושלים.

"וַיָּ֣קָם׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם ה֧' צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו". הם מעלים אותו בסוג של שמחה הגובלת בקצת קלות דעת "וְדָוִ֣ד׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י ה֔' בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֶלִֽים". 

השחוק הזה הביא כנראה את עוזה הכהן לעשות טעות גדולה "וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜א אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר: וַיִּֽחַר־אַ֤ף ה֙' בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִֽים" (שמואל ב פרק ו, ב-ח).

תיקון שמביא ברכה

התיקון נעשה כעבור שלושה חודשים כאשר דוד רואה כי בית עובד אדום הגיתי נוהגים בכבוד ובשמחה לפני הארון שמשמש כיסא לנוכחות ה', והברכה שורה בביתם. "וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן ה֜' בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ ה֛' אֶת־עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת־כָּל־בֵּיתֽוֹ: וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֘ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ ה֗' אֶת־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ בַּעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה".

שופר – שמחה המשולבת בכובד ראש

דוד מחליט להעלות את הארון לירושלים בשמחה גדולה ובלי שום קלות דעת. הכלי שנועד לכך הוא שופר. "וַיְהִ֗י כִּ֧י צָעֲד֛וּ נֹשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־ה֖' שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא: וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י ה֑' וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד: וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן ה֑' בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר" (שמואל ב פרק ו, ט-טו). השילוב הזה הוא השילוב המנצח וכך אנחנו עושים גם בראש השנה 

כדי שהשמחה והאור הגדולים שמתגלים בראש השנה לא יסיחו את דעתנו אנחנו תוקעים בשופר. כך אנחנו מודעים לנוחות ה' בקרבנו ולא נכשלים בזחיחות. לכן לא אומרים בראש השנה הלל (שולחן ערוך תקפד) שלא נחטא חלילה בזחיחות מרוב שמחה. 

יודעי תרועה – מביאים אור שבעת הימים

וְדָא אוֹר קַדְמָאָה דְּגָנִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּיא

הזוהר מוסיף להסביר כי המבינים את משמעות תרועת השופר זוכים לאור פני ה' "ה' באור פניך יהלכון", וזה אור שבעת הימים שבו נברא העולם ובו רואה האדם מסוף העולם ועד סופו. 

"מַאן עַמָּא כְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַדְעִין רָזִין עִלָאִין דְּמָארֵיהוֹן, לְמֵיעַל קַמֵּיהּ, וּלְאִתְקְּשַׁרָא בֵּיהּ. וְכָל אִינּוּן דְּיַדְעֵי רָזָא דִּתְרוּעָה, יִתְקָרְבוּן לְמֵיהַךְ בְּאוֹר פָּנָיו דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְדָא אוֹר קַדְמָאָה דְּגָנִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּיא. וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְמִנְדַּע לָהּ". מי כעמך ישראל שיודעים את הסודות העליונים של אדונם, לעלות לפניו ולהתדבק בו. וכל אלה שיודעים את סוד התרועה יתקרבו לראות באור פניו של ה', והוא האור הראשון שנגנז לצדיקים לעתיד לבא. ולכן חשוב ללמוד ולהבין אותו. 

ההבנה – כבוד ה'

"דְּלֵית אַגְרָא בְּהַהוּא עָלְמָא, כְּאִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּחָכְמְתָא, לְאִסְתַּכְּלָא בִּיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן, וְלֵית שִׁיעוּרָא לְאַגְרָא, דְּאִינּוּן דְּיַדְעֵי חָכְמְתָא, לאסתכלא ביקרא דמאריהון, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב, (משלי ג) אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה" (זוהר פקודי רמז:). 

אין שכר בעולם ההוא כמו אלו שמשתדלים בחכמה להכיר את כבוד ה'. ואין שיעור לשכר של הלומדים את החכמה הזו להכיר את כבוד ה'. זכותם גדולה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא ועליהם נאמר (משלי ג) אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה".

הארת הפנים של בריאת העולם מתגלית בראש השנה

כדי להבין למה הבנת התרועה קשורה לאור שבעת הימים נזכיר כי בראש השנה ה' ברא את האדם הראשון ונתן לו חיים. "וַיִּיצֶר֩ ה֨' אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה" (בראשית פרק ב, ז). נפיחת החיים הזו שהייתה בראש השנה הראשון חוזרת על עצמה כל שנה ושנה והיא תקיעת שופר של מעלה שנעשית גם כן באופן של וייפח באפיו. 

ה' באור פניך יהלכון

מכאן הסדר, "אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן". והארת הפנים של ה' משמעותה השפעת חיים. כדכתיב "בְּאוֹר־פְּנֵי־מֶ֥לֶךְ חַיִּ֑ים וּ֝רְצוֹנ֗וֹ כְּעָ֣ב מַלְקֽוֹשׁ" (משלי פרק טז, טו). וכיוון שה' מחדש בכל יום את מעשה בראשית, ובוודאי בראש השנה, לכן יש הארת פנים גדולה של חיים בראש השנה. כך כתוב בפסוק "אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה", וממנו לומדים חז"ל כי ביום הזה ה' משפיע חיים ביום הזה לעולם (דברים פרק יא, יב. הפסוק הזה מקדים לפרשת "והיה אם שמוע" הנאמרת כל יום בקריאת שמע שבה כתוב כאשר עם ישראל עושה רצונו של מקום  "וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ". וכאשר חוטאים חלילה וְחָרָ֨ה אַף־ה֜' בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר וכו').

זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים

זו הסיבה שאנחנו אומרים בראש השנה "זוכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכו'" ומזכירים זאת כל עשרת ימי תשובה. בתפילה הזו אנחנו פותחים את ידינו לקבל את שפע החיים המושפע מה' יתברך. וחוזרים על כך עוד כמה פעמים בכל תפילה ותפילה לדעת שה' הוא משפיע החיים כל שנה מחדש. 

בברכה אנחנו אומרים "מלך חפץ בחיים" כדי לתקן את חטא אדם הראשון שחשד כי ה' שונא אותו ולא רוצה בחייו. אנחנו אומרים שה' חפץ בטובתנו. חפץ בחיים שלנו. האמירה הזאת היא גם תיקון לחטא העגל והמרגלים שחשבו שה' רוצה להמית אותם במדבר ולא חפץ בחיים שלהם. 

קוראים תהילים – להתדבק במידות דוד המלך 

על כן אנחנו קוראים בראש השנה את התהילים שכתב דוד המלך שכולם מלאים שבחים לאלוקים והכרה בטובו. מכילים גם את חלק מי"ג מידות "חַנּ֣וּן וְרַח֣וּם ה֑' אֶ֥רֶךְ אַ֝פַּ֗יִם וּגְדָל־חָֽסֶד: טוֹב־ה֥' לַכֹּ֑ל וְ֝רַחֲמָ֗יו עַל־כָּל־מַעֲשָֽׂיו" (תהלים קמה, ח-ט) ולוואי נדבק במידות ובתכונות של דוד המלך כך כתב הרב חרל"פ "ויסוד העבודה באחרית הימים  צריך להיות בעיקר לגלות את  נשמתו של דוד המלך עליו השלום על  כל בחינותיה ומדרגותיה 'ובקשו את ה אלהיהם ואת דויד מלכם' (הושע ג,ה).

ולכן מוטלת החובה על גדולי וצדיקי הדור להתעמק הרבה בשורשו של דוד המלך בהסתכלות פנימית ככל האפשר, ולהתדבק בנשמתו, ללמוד וללמד את גדלותו ורוממותו של אדוננו דוד המלך ואיכות שורשו, ובזה ימשיכו עליהם נצוצי אור נשמתו, מהם בגילוי ומהם בסתר בסוד העיבור, ואור הגאולה ילך ויופיע הלוך ואור בכל מלוא זהרו וגובה קדושתו" (מי מרום חלק ו עמוד ריד לרב חרל"פ).

תוקף הדין של יצחק להביא את הגאולה

הַאי שׁוֹפָר, מַאי קָא מַיְירֵי, וְעַד כָּאן לָא אִתְיְישַּׁבְנָא בֵּיהּ

וכדי להבין יותר לעומק את עניין התקיעה והתרועה נזכיר את הזוהר שמספר "רִבִּי אַבָּא הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ, הָא זִמְנִין סַגִּיאִין שָׁאִילְנָא עַל הַאי שׁוֹפָר, מַאי קָא מַיְירֵי, וְעַד כָּאן לָא אִתְיְישַּׁבְנָא בֵּיהּ" – רבי אבא שאל את רבי שמעון מה משמעות השופר ולא קיבל עד עתה תשובה שיישבה את דעתו. 

"אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הַאי הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, דְּיִשְׂרָאֵל בַּעְיָין בְּיוֹמָא דְּדִינָא שׁוֹפָר, וְלָא קֶרֶן. בְּגִין דְּקֶרֶן הָא אִתְיְידַע בְּאָן אֲתַר אִיהוּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא דִּינָא לָא בָּעֵינָא". הסביר רבי אבא: ברור לי שלא רוצים להביא קרן שמזכירה את הפרה שלא לעורר את הדין על ישראל אפילו לא ברמז קל. אבל רוצה להבין יותר לעומק את משמעות התרועה (זהר חלק ג דף צח/ב).

השפעת חיים לכל העולם דרך השופר 

מסביר רבי שמעון לרבי אבא כי משמעות השופר היא השפעת אור גדול וחיים לכל העולם,  "תָּא חֲזֵי, כַּד הַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה, דִּנְהִירוּ דְּכֹלָּא בֵּיהּ, אִסְתַּלָּק וְלָא נָהִיר לִבְנִין". אבל השפעת האור והחיים מעוררים את הדין, שכאשר שעם ישראל נמצא בגלות ארץ ישראל שממה בלי חיים. כל ערי העולם מיושבות ועם ישראל נרדף מעיר לעיר וממדינה למדינה ונאבד בגויים. 

השופר של יצחק מתעורר בתוקף הדין לדרוש גאולה לישראל

באותה שעה מתעורר יצחק אבינו ותובע את עלבונם של ישראל, וזה השופר שתוקע תקיעה אחרת במידת הדין הקשה של יצחק אבינו שמתרעם למה אין השפעת חיים גם לעם ישראל. "כְּדֵין דִּינָא אִתְּעַר, וְכֻרְסְוָון אִתְתְּקָנוּ לְבֵי דִּינָא, וְדָא שׁוֹפָר, אֵילוֹ דְּיִצְחָק אִקְרֵי, תּוּקְפֵיהּ דְּיִצְחָק, תּוּשְׁבַּחְתֵּיהּ דַּאֲבָהָן, כַּד אִסְתְּלַק הַהוּא שׁוֹפָר גָּדוֹל, דְּלָא יַנְקָא לִבְנִין, כְּדֵין יִצְחָק אִתְתָּקַּף, וְאִתְתָּקַּן לְדִינָא בְּעָלְמָא".‏ ‏ הדין מתעורר ויושבים כסאות למשפט וזה השופר נקרא אילו של יצחק. כוחו של יצחק. 

כמו שמוזכר בגמרא בשבת כי יצחק תובע את עלבון בני ישראל ומתווכח עם הקב"ה ויכוח ארוך לגאול את ישראל למרות חטאיהם. הוא עושה דין עם הקב"ה ומבקש לכפר על כל מה שחטאו ולשאת על עצמו כל עוונותיהם בזכות מסירות הנפש שלו בעקידה (שבת פט ע"ב).

כשמתעורר שופר הדין, מתעוררים בני ישראל בתשובה

כשהשופר של יצחק משמיע את קולו התקיף למעלה מתעוררים בני ישראל לשוב מחטאיהם למטה. "וְכַד אִתְּעַר הַאי שׁוֹפָר וְכַד בְּנֵי נָשָׁא תַּיְיבִין מֵחֲטָאֵיהוֹן, בַּעְיָין לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַּתָּא". תקיעת שופר של מטה המשולבת בתשובה עם ישראל מעוררת שופר שלישי של רחמים שתוקע למעלה. "וְהַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְּעַר שׁוֹפָרָא אָחֳרָא עִלָּאָה, וְאִתְּעַר רַחֲמֵי, וְאִסְתַּלָּק דִּינָא".

שופר של מטה נותן כוח לשופר של מעלה

מסביר רבי שמעון בזוהר הקדוש כי התקיעה שלנו למטה מעוררת את תקיעת שופר הרחמים של מעלה "וּבְהָנֵי קָלִין דִּלְתַתָּא, יָהֲבִין יִשְׂרָאֵל חֵילָא לְעֵילָּא, וְעַל דָּא בָּעֵינָן לְזַמְּנָא שׁוֹפָר בְּיוֹמָא דָּא, וּלְסַדְּרָא קָלִין, לְכַוְּונָא בֵּיהּ בְּגִין לְאַתְעֲרָא שׁוֹפָר אָחֳרָא, דְּבֵיהּ כְּלִילָן קַלֵי לְעֵילָּא". 

ויהי רצון שנזכה לשמוע תקיעת השופר של מטה ולכוון את ליבנו לתקיעת שופר של מעלה, על כן בחינותיה, ויתקיים בנו "אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון". אמן. 

סיפורים

שופר ראוי

פעם הייתי עם חבר בציון האר"י, ושנינו אחזנו בידינו שופרות. לשמחתנו פגשנו שם את הרב זצ"ל, וכשהוא ראה את השופרות הוא מיד נתן להם תשומת לב מיוחדת, כדרכו של הרב כשהוא רואה דברים של קדושה. לחברי הוא אמר שהשופר שלו דרוש תיקון, ועל השופר שלי הוא אמר שהוא מהודר. לאחר רגע שאל אותי הרב: למה אתה לא תוקע בו בראש השנה, ורק בימי הסליחות אתה תוקע בו? הייתי המום, לא הבנתי מאיפה הרב יודע שכך הוא הדבר. השבתי לו שאני לא יודע אם אני ראוי לתקוע בראש השנה. הרב הביט בי בחיוך ואמר: תתקע בו, השופר ראוי. 

שופר צפצפה

מעשה בקהילה רפורמית, שחיפשה מועמדים לתפקיד בעל תוקע לראש השנה. בא אדם אחד, אחז בשופרו ותקע לפניהם יפה וכראוי. כששמעו זאת אותם רפורמים, הם הסכימו מיד שיהיה בעל התוקע שלהם. 

והנה, הגיע יום ראש השנה, ואותו בעל תוקע הגיע בשעה שייעדו לו. כשניתנה לו האות, הוא עלה על בימת ה"טמפל" שלהם, הוציא מנרתיק טליתו את השופר, ומכיסו הוציא צפצפה. לעיניהם המשתאות של המתפללים הוא תחב את הצפצפה אל תוך השופר, וכך החל לתקוע את כל סדר התקיעות. כמובן שאותם רפורמים התקוממו: "מה אתה עושה? איך אתה מעז?", צעקו כנגדו.

בעל התוקע הפסיק לצפצף, פנה אל הקהל ואמר להם: "הרי אתם רפורמים, והעיקר שאתם רואים שופר! מה זה משנה לכם איזה קול יוצא ממנו?". 

אך כשהרב אליהו זצ"ל שמע סיפור זה, אמר על כך: אותו בעל תוקע, אף-על-פי שרצה ללמד את הרפורמים כי דרכם מוטעית, לא טוב עשה התוקע עם הצפצפה מכמה טעמים. העיקרי בהם הוא שהרפורמים היו יהודים גמורים, חלק מהם נשאו נשים נוכריות שהתגיירו בערכאות על-ידי בית-דין רפורמי, ובניהם כבר אינם יהודים. אבל יש חלק שהנשים יהודיות והגברים לא יהודים. הבנים שלהן הם יהודים גמורים. גם אלו שנשאו יהודיות הם יהודים גמורים. כל אלה חייבים לשמוע קול שופר ולא צפצפה. ועל כן היה צריך לתקוע להם בשופר ממש.