פעם הייתי מוסר שיעור בבית הכנסת "טוויג", והיה שם יהודי שתמיד הקשה קושיות גם אם הם לא היו קשורות לנושא הנלמד. יום אחד לימדתי הלכות פסח לפני החג, והסברתי שצריך לבדוק ולנקות את הספרים שבהם לומדים כל השנה, כיוון שמצויים בהם פירורים שמבלי משים נפלו לתוך הספר, ובפרט בסידור שמברכים בו ברכת המזון. אמר לי אותו יהודי: "כבוד הרב אומר דברים שאין בהם טעם, כי מה לפירורים ולספרים, אין אלו אלא דברי חסידות בעלמא ותו לא, ומי אוכל פירור שנמצא בספר?!".
ניסיתי להסביר לו שוב את חומרת העניין, אך הדברים לא התיישבו על לבו, והמשכתי ללמד נושא אחר. והנה, הגבאי נכנס ובידו מגש ובו עוגיות מצופות בגרעיני שומשום. אותו יהודי לקח עוגייה ואכל ממנה תוך כדי שמיעת השיעור, כמו כולם, וגרגיר של שומשום נפל לו לתוך הספר, ואני שם לב, שהוא מרטיב את קצה אצבעו בלשונו ומדביק את גרגיר השומשום ומגיש את האצבע לפיו. תוך כדי הגשת האצבע שלו לפה אמרתי לו: "מה אתה עושה? איך אתה עושה דבר כזה?".
השתומם אותו יהודי, ולא הבין מה אני רוצה ממנו. אמרתי לו שוב: "מה אתה עושה?!!", ולא הבין. אמרתי לו: "אתה הגשת את גרגיר השומשום לפיך, ממה שנפל מהעוגייה שאתה אוכל"! והוא אמר לי: "נכון, ומה בכך?" אמרתי לו: "עכשיו אתה יודע שיכול להיות בספרים פירורי חמץ, ומוטל עליך לנקות את הספרים, לא פחות ממה שאתה מנקה כל דבר אחר בבית"!
מתוך אביהם של שראל על הפרשות | חול המועד פסח