אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ

וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה

אנו אומרים בהגדה של פסח: "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָֹה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֵת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ". במילים "ולנו" אנו מדברים על הנס שאלוקים עשה לנו. ואי אפשר שלא להודות על הנס שהיה השבוע בעצירת כל מאות הטילים   הבליסטיים, טילי השיוט והכטבמי"ם שנשלחו מאיראן לזרוע חורבן והרס רב בישראל.

אנו מודים לה' שלא נפקד מאתנו איש והנזק היה מזערי. כשמשווים את הנזק שנגרם בישראל לנזק העצום שנגרם לאוקראינה ממתקפות קטנות בהרבה מזו שחווינו השבוע, אנחנו מבינים שה' חסך מאיתנו התמוטטות של בניינים רבי קומות על יושביהם, התרסקות ושריפה של קניונים ובתי חולים. אפילו טיל אחד לא נפל על בניין רב קומות. "וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה הַלְלוּיָהּ".

וראו כל עמי הארץ

בלילה שה' עשה לנו את הנס הגדול הזה הייתי בצרפת וראיתי את היהודים מתכנסים בכל בתי הכנסת להתפלל עלינו בארץ ישראל באחדות גדולה. וראיתי גם את השמחה שלהם כשראו את גודל הנס. ראיתי גם את עיתוני צרפת שעמדו נדהמים מול גודל הנס הזה, במיוחד כשהאיראנים התפארו שהם הולכים לְשַׁטֵּחַ את תל אביב ואת חיפה. התפארו בנשק שלהם כמו שהמצרים התפארו בסוסים ובמרכבות שלהם. וה' הפך את האירוע הזה לקידוש השם בכל העולם. התקיים בנו "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".

אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר

הנס הזה לא מובן מאליו. כולנו ראינו מה קרה כשהיינו במחלוקת בשמחת תורה. עיני המודיעין הטוב בעולם היו עצומות, המטוסים לא הצליחו להמריא. התברר כי בלי עזרת ה' "שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט" (תהילים לג יז). "אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהילים קכז). לעומת זאת ראינו כעת כי כשה' שומר אותנו – השמירה של המודיעין היא לא לשווא. הפעולות של החיילים והטייסים פעלו ועצרו את כל הטילים המסוכנים הללו. ועל כך התודה הגדולה שלנו.

בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ

דוד המלך אומר בתהילים (מד) על כיבוש הארץ בימי יהושע "בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ". אנחנו מנגחים את הצרים שלנו, אבל אתה הוא הכוח שלנו. כלי הנשק כשלעצמם לא שווים כלום. "כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תושִׁיעֵנִי". עם השם הם שווים הרבה יותר מכוחם. משירת הים אנחנו לומדים שכשאנחנו יודעים שה' הוא המנצח – גם העולם יודע שה' הוא האלוקים.

אמר לי אחד המפקדים הבכירים שפיקדו על המבצע במוצאי שבת: "נס גדול מאוד מעל כל דבר נתפס. אין באמת דרך מדעית להסביר את זה. אין שום מערכת הגנה בעולם שמתנהלת בצורה הזו. בפרויקט הזה יש: 'שם ה' נקרא עליך'".

מומחה אחר שהוא ד"ר לפיסיקה והיה בסוד העניינים אמר כי "במוצאי שבת קרה פה משהו בסדר גודל של קריעת ים סוף". יותר מהניצחון של ששת הימים ומלחמת העצמאות. ההצלה שהייתה לעם ישראל במוצאי שבת היא בלתי אפשרית באופן טבעי.

הוסיף ואמר אותו מומחה כי "ברמה המדעית זה פשוט לא יכול לקרות". זה דבר שלא קרה בשום מקום בעולם. "גם אם היינו מקבלים הגנה של 90% זה היה בגדר נס. מה שקרה זה שכולם – הטייסים, מפעילי המערכות ומפעילי הטכנולוגיות – פעלו כאיש אחד ברגע אחד באחדות כוללת. אם זה לא מעשה אלוקי אז אני כבר לא יודע מה זה נס". התקיים בנו "כימי צאתך מארץ מצרים הראנו נפלאות".

נוכחות ה' היא עיקר ההגדה

עיקר ההגדה – ה' הוא האלוקים

וזה עיקר ההגדה של פסח. לדעת שה' מנהל את העולם. "וִֽידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹ֣הֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרֽיִם" (שמות ו ז). אני הבטחתי ואני מקיים (רש"י שם). למרות שנראה כאילו משה ואהרן עושים את כל המופתים. הם מכים את המכות והם קורעים את הים, באמת ה' פועל בידיהם. כך אנחנו צריכים לזכור שמתרחש היום.

את הדבר המופלא הזה צריכים לזכור כולנו בליל הסדר. את הדבר הזה צריך לזכור כל חייל וכל מי שלא יכול לקרוא את ההגדה. הזכירה הזאת היא העיקר בליל הסדר. הוא צריך לזכור כי בזכות ההקרבה שלו, של אשתו וילדיו – עם ישראל לא משועבד לגרועים שבאומות. בזכותם זוכה כל עם ישראל לשבת בביתו ולחגוג את חירותו. אין מי שמקיים את חג החירות בהידור גדול יותר מהחיילים והמפקדים שנמצאים בנמר בטנק או בעמדה. מהנשים שלהם שנמצאות בבית ומעצימות את עם ישראל מכוחן ואמונתן.

המחנה כולו כמקדש – שיא הקדושה או שיא ההפך

רוב החיילים רואים את מעשה ה'. רואים את ה' מסייע להם בכל מעשה ידיהם בחינת "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ ד). מרגישים "כי המחנה כולו כמקדש ה' וממנו נלמוד למקום התפלה" (רמב"ן דברים כג י). מקדש שמפיץ אור גדול ובהיר לכל העולם.

עם זאת כולנו רואים שמקום המקדש יכול גם להיות להפך. כך הוא היום מקום של הסתה לאנטישמיות ושפיכות דמים. אין לך מקום של הסתה שקרית יותר מהמקום הזה. כך גם מחנה צבא יכול להיות שיא הקדושה או חלילה שיא הטומאה. "והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב". חיילים בצבא עלולים אחרי ניצחון להתגאות ולומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה". כולנו זוכרים את הרמטכ"ל שאמר לפני שמחת תורה ״מדינת ישראל זה אנחנו. האנשים שעובדים, משרתים ומחזיקים על כתפיהם את כל הטפילים". הגאווה הזאת היא אם כל חטאת. על כן חובה עלינו לזכור תמיד "כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חייל". וזה עניינו של חג הפסח כמו שכתבנו לעיל.

כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית

להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים

התורה חוזרת ואומרת פעמים רבות כי הדרך לזכור את יציאת מצרים היא לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. כך כותב הרמב"ם "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" שנאמר (דברים ו') 'ואותנו הוציא משם' וגו'. ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה (דברים ה') 'וזכרת כי עבד היית'. כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית" (הלכות חמץ ומצה פרק ז ו).

זכירת הניסים בימינו

הזכרנו בעבר את הפירוש של הרבי מחב"ד שאומר כי מקיימים את המצווה הזו בכך שפוקחים את העיניים ורואים את הניסים שמתרחשים בימינו במלחמות מול הרעים שסביבנו. לפני יותר משלושים שנה, כשארה"ב הכתה את סאדם חוסין, הזכיר הרבי את הפסוק "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם", ועל זה נאמר "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהילים קלו) שזה נס שחוזר תמיד וחוזר גם בימינו.

אם רוצים ללכת בדרכו של הרבי, אנחנו צריכים לזכור כי בימינו רואים "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". ובפרשות קדש והיה כי יביאך הנמצאות בתפילין הנקשרות על היד מוזכרת היד החזקה של ה' ארבע פעמים. כל זה באלהמחיש לנו שאת החוזק שלו ה' נותן לעם ישראל, שנאמר "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהילים כט יא). על כן מתקיים בנו "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה'  נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כ"ח י; ברכות ו ע"א).

לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

כן אנחנו רואים את ה' מכה באמצעותנו מלכים גדולים כמו אלו ששולטים באיראן. על זה אנחנו אומרים "לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". כן אנחנו אומרים על סטאלין וחבריו שנפלו "וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". כשאנחנו משחררים את ארץ ישראל משלטון הערבים מתקיים בנו "וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". כשאנו מכים את החמאס אחרי שמחת תורה מתקיים בנו "שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".

 

פסח מצה ומרור – חלק מהסיפור של יציאת מצרים

גם מצה ומרור ופסח – כאילו יצאת ממצרים

כשצריכים לקצר בהגדה אומרים את דברי רבן גמליאל "כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח. מַצָּה. וּמָרוֹר". מכאן משמע שהאומר את הדברים הללו יצא ידי חובה. האם יצא ידי חובת הגדה או ידי חובת המצה והמרור? לפי האבודרהם אמירת שלושת הדברים הללו הם חלק ממצוות אכילת פסח מצה ומרור, "אף על פי שיאכל פסח מצה ומרור, לא יצא ידי חובתו אם לא יאמר שלשה דברים אלו למה הם באים, שמצאנו שהכתוב הקפיד באמירה ובהגדה".

באכילת מצה – הכוונה מעכבת

הסביר המהרש"א (פסחים קטז ע"ב) כי כתוב על המצה "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". הרי לנו שאכילת מצה נועדה  להזכיר לנו את יציאת מצרים. ולכן מי שלא זכר את יציאת מצרים באכילת המצה לא יצא ידי חובה. לכן אמר רבן גמליאל שצריך להסביר את הטעם לאכילת המצה.

בקרבן פסח – הכוונה מעכבת

גם הכוונה של האוכל קרבן פסח מעכבת את המצווה. שהרי הגמרא אומרת "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת" (זבחים ב ע"א). הרי לנו שהכוונה בקרבן פסח מעכבת. שהרי אין מצווה לאכול קרבן פסח לשם אכילת בשר אלא לשם זיכרון שה' אוהב את בני ישראל ופוסח על הבתים שלהם במצרים.

במיוחד שהכוונה במילה פוסח אינה שהוא מדלג על הבתים של ישראל, אלא שהוא מדלג מבית של יהודי לבית של יהודי מעל בית של מצרי. והנוכחות של ה' בבית שלנו היא הגאולה שלנו. אומר רבן גמליאל שבלי לזכור את מהות קרבן פסח לא יוצאים בו ידי חובה.

גם באכילת מרור – הכוונה מעכבת

כן צריך לזכור באכילת המרור שבעבר היינו עבדים. חמש פעמים אומרת התורה כי חובה עלינו לזכור את ההשפלה הגדולה שמרגיש כל עבד. המקום הראשון שחייבים לזכור את המרירות של העבדות היא בציווי על השבת "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה) כדי שינוחו עבדך ואמתך כמוך.

המקום השני הוא בחובת הענקה לעבד המשתחרר כמו שה' העניק לך את רכוש המצרים. "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם" (דברים טו).

גם השלישי הוא בספר דברים ובו אנחנו מצטווים לשמח את החלשים והעניים: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה" (דברים טז). המקום הרביעי הוא בציווי לא לעשוק עני ואביון ולשלם את שכרו ביומו. לא יומתו אבות על בנים. לא להטות משפט גר יתום ואלמנה.

חשוב לזכור את המרירות של העבדות ולא לעשות כן לאחרים: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה". כן מצווה התורה גם לעשות מעשים חיוביים ולא רק להימנע מניצול. לתת לקט שכחה ופאה לעני ולגר ליתום ולאלמנה: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כד).

כל מצווה שנתפרש טעמה כוונתה מעכבת

מדברי רבן גמליאל אלו לומד הב"ח (או"ח ח', וגם תרכה), כי בכל מקום שהזכירה התורה טעם למצווה, קיום המצווה תלוי בהבנת הטעם שלה. משא"כ בשאר המצות שדי בכוונה שעושה לשם ה' שציוה לעשותם, ולכן בתפילין שנאמר בהן (שמות יג, ט) "למען תהיה תורת ה' בפיך" צריך לכוון בהנחתם. וכן בסוכה שנאמר בה (ויקרא כג, מג) "למען ידעו דורותיכם", וכן ציצית שנאמר בה (במדבר טו, מ) "למען תזכרו". וכן בכל מצווה שנתפרש טעמה.

אכילת המצה והמרור עם פירושם – הם חלק מההגדה

יש מקשים על פירוש זה מדברי הרמב"ם שהביא את דברי רבן גמליאל וכתב בסופם כי המילים הללו הן חלק מההגדה. "ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה". משמע שבזכירת שלושת הדברים הללו מקיימים את מצוות ההגדה וזה שלא כדברי האבודרהם והמהרש"א. אבל באמת אין ביניהם סתירה כיוון שבאכילת המצה והמרור והפסח אנו מקיימים את הסיפור של יציאת מצרים.

כמו ששתיית היין בהסיבה היא חלק מהרגשת החרות וגם חלק מסיפור יציאת מצרים. לכן שותים את היין על פי סדר ההגדה ולא שותים ארבע כוסות בזו אחר זו, כך השילוב של אכילת המצה והמרור והפסח בתוך הסיפור עם ההסבר שלהם – הוא הנקרא הגדה.

גם הקידוש הוא חלק מההגדה ולכן חייב להיות בלילה

מכאן נבין את הטעם שאין לקדש על הכוס בליל פסח מבעוד יום למרות שזה מותר בכל שבת וחג. שכך כתוב בשו"ע (סי' תע"ב ס"ק א') "אבל לא יאמר קידוש עד שתחשך". כי אף על פי שבכל שבתות השנה והימים הטובים אפשר להקדים ולקדש על הכוס מפלג המנחה – בפסח אין לקדש עד שתחשך, שאע"פ שקידוש הלילה הוא מצווה בפני עצמו, בליל הסדר הוא גם חלק מההגדה וסיפור היציאה ממצרים (ראה ט"ז ומג"א שם).

 

האם חייבים לומר את כל נוסח ההגדה?

אין רשאין לאכול עד שיספר ביציאת מצרים

על פי ההלכה מסירים את המצות מהשולחן אחרי הקידוש. " כאלו כבר אכלו, כדי שיראו התינוקות וישאלו" (שו"ע או"ח סימן תעג ס"ע ו). וכשהילד שואל למה מסירים את המצות ישיבו לו "שאין רשאין לאכול עד שיספר ביציאת מצרים" (משנ"ב שם).

פְּטַרְתַּן מִלּוֹמַר מַה נִּשְׁתַּנָּה

הגמ' (פסחים קטו ע"ב) מספרת: "אַבַּיֵּי הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבָּה חֲזָא דְּקָא מַדְלִי תַּכָּא מִקַּמֵּיהּ אֲמַר לְהוּ עֲדַיִין לָא קָא אָכְלִינַן אָתוּ קָא מְעַקְּרִי תַּכָּא מִיקַּמַּן. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה פְּטַרְתַּן מִלּוֹמַר מַה נִּשְׁתַּנָּה". אביי היה ילד קטן יתום שאומץ על ידי רבה שהיה אחד מגדולי האמוראים. ראה אביי שאחרי הקידוש, נטילת ידיים של "כרפס" ובציעת המצות ב"יחץ" מוציאים את הקערה של המצות מהשולחן. שאל אביי: למה אתם מוציאים את המצות? הרי עדיין לא אכלנו. אמר רבה: פָּטַרְתָּ אוֹתָנוּ מִלּוֹמַר מַה נִּשְׁתַּנָּה.

ומתוך כך יבוא לישאל בשאר דברים

התוספות שם מסבירים שאביי היה ילד סקרן ופיקח, הוא שאל ורבה היה עונה על השאלות שלו. על כן הוא היה שואל עוד ועוד, והגמרא הביאה רק את השאלה הראשונה שלו. אבל בגלל כל השאלות שלו היה פטור רבה מלומר מה נשתנה. שבשאלה אחת "למה אנו עוקרין השלחן? לא יפטר ממה נשתנה". אבל כיוון שענו לו על השאלה הזו הוא ישאל עוד שאלות. "ומתוך כך יבא לישאל בשאר דברים". ולכן הם פטורים מלומר מה נשתנה.

אם יש שם קטן השואל לו ולמה הגבהת הקערה אז אינו אומר כל ההגדה

חידש המהרי"ל (מנהגים סדר ההגדה) כי "בנימוקי רבינו שמחה כתב אם יש שם קטן השואל לו ולמה הגבהת הקערה אז אינו אומר כל ההגדה, וראיה בגמ' דאמר התם פטרתנו לומר מה נשתנה, וכולה חדא מלתא היא עד ר"ג היה אומר כו'". לפי פירושו הוא לא רק פטור מאמירת מה נשתנה אלא מכל סיפור ההגדה עד דברי רבן גמליאל על שלושה דברים.

ולמה הוא פטור? כי כיוון שהתורה הזכירה ארבעה אופני שאלה ותשובות שונות לכל בן לפי חכמתו ומזגו, למדנו שהתורה רוצה לומר שיש כמה אפשרויות לספר את סיפור יציאת מצרים באופן שתענה לכל בן מה שמתאים לו. וברור הוא שהתורה לא מכוונת שתאמר לכל ארבעת הבנים את כל התשובות של הבנים האחרים, כי כך הם יאבדו עניין. מכאן למד רבינו שמחה שכשאתה עונה לבן שלך על שאלותיו ובאמצעותם אתה מסביר לו את סיפור יציאת מצרים, אתה לא צריך לומר את נוסח ההגדה.

כשהבן שואל, אין צריך לומר מה נשתנה, אלא מתחיל עבדים היינו

המהרי"ל מספר "על חמיו מהר"ר משה כ"ץ. פעם אחת שאלתו בתו אבא למה הגבהת הקערה, והתחיל 'עבדים היינו' ולא אמר 'מה נשתנה'". חמיו של המהרי"ל חלק על רבנו שמחה וסבר שבשאלת הבן הם פטורים רק ממה נשתנה ולא מכל ההגדה. וכך פסק הרמ"א (תעג) בשמו "דכשהבן או האשה שואלת, אין צריך לומר מה נשתנה, אלא מתחיל עבדים הינו". וזה מתאים למה שכתוב בגמרא על רב נחמן (בהמשך) שאחרי השיחה שלו עם העבד שלו דילג על מה נשתנה ו "פתח ואמר עבדים היינו".

ציבור לא קשוב

לפי רבנו שמחה, כשיש ציבור שאינו קשוב לסיפור ההגדה, אפשר לספר להם את סיפור ההגדה באופן שהם מבינים ובשפה שהם מבינים ולא חייבים להיצמד לנוסח ההגדה. העיקר שיהיה עניין והקשבה ויבינו שה' הוא הפועל ביציאת מצרים והוא הפועל גם היום לנווט את ההיסטוריה של העולם לפי התוכנית שלו. תוכנית שנאמרה לאברהם בברית בין הבתרים ונאמרה גם לכל עבדיו הנביאים.

בצד המעשי חשוב שיהיה קידוש. חשוב להראות להם את המצב העגום שהיה במצרים ואת הטוב שיש בחרות. חשוב לספר להם את הרע שהיה אלפיים שנה תחת ממשלות זרות ועוינות מפוזרים בכל קצוות תבל, ואת הטוב שיש בקיבוץ גלויות ובחרות במדינת ישראל. שיאכלו מצה בהסיבה ויבינו שהם אוכלים מצה שהיא לחם החרות. שיאכלו מרור ויבינו איך מרגיש עבד, ואת החובה עלינו לא לתת לאחרים הרגשה רעה אלא הרגשה של בני חורין ושמחה. כמובן שהם צריכים לשתות ארבע כוסות יין בהסיבה להרגיש את החרות שיש לנו עכשיו ושתהיה לנו בעתיד.

 

מעשה דרו – העיקר שיהיה מעניין

מה יעשה עבד שאדונו הוציא אותו לחרות וצייד אותו בכסף וזהב?

עוד מעשה יש בגמרא (פסחים קט"ז): "אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְדָרוּ עַבְדֵּיהּ: עַבְדָּא דְּמַפֵּיק לֵיהּ מָרֵיהּ לְחֵירוּת וְיָהֵיב לֵיהּ כַּסְפָּא וְדַהֲבָא מַאי בָּעֵי לְמֵימַר לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: בָּעֵי לְאוֹדוֹיֵי וּלְשַׁבּוֹחֵי. אֲמַר לֵיהּ: פְּטַרְתַּן מִלּוֹמַר מַה נִּשְׁתַּנָּה. פָּתַח וְאָמַר 'עֲבָדִים הָיִינוּ'".

רב נחמן שאל את דָרוּ עבדו: מה צריך לעשות עבד שהאדון שלו הוציא אותו לחרות, ולא עוד אלא שנתן האדון לעבד המשוחרר הרבה כסף וזהב? אמר דָרוּ בהתרגשות: העבד צריך להודות ולשבח כל הזמן את האדון הנדיב שלו. אמר לו רב נחמן: פָּטַרְתָּ אוֹתָנוּ מִלּוֹמַר מַה נִּשְׁתַּנָּה. פָּתַח רַב נַחְמָן וְאָמַר "עֲבָדִים הָיִינוּ".

אַתְּ פְּתַח לוֹ

בסיפור של רב נחמן יש חידוש גדול על הסיפור של אביי ורבה, כי כאן היחידי ששאל היה רב נחמן ולא הבן או מישהו אחר. הוא שאל את העבד מה צריך לעשות עבד ששוחרר. מהתשובה של העבד  לומדים שהעיקר הוא לְאוֹדוֹיֵי וּלְשַׁבּוֹחֵי באופן שיהיה מעניין. מסתבר שהשאלות של "מה נשתנה" הן לא חובה. למדו את זה מתוך שנאמר בבן שאינו יודע לשאול "אַתְּ פְּתַח לוֹ", ואפשר ללמד אותו בלי שהוא ישאל שאלות. אתה האבא המספר תספר לו את הדברים בצורה מעניינת. ומנין לומדים זאת?

מתוך מה שהתורה אמרה לספר את סיפור יציאת מצרים כשמצה ומרור מונחים לפניך, אנחנו לומדים שהתורה לא מסתפקת בהעברת הידיעה לבן בחינת "וידעת היום" אלא להעביר את ההרגשה של חרות והרגשה של הודאה. ולכן באופן שבו רב נחמן מציג את הדברים כולם מגלים עניין והזדהות ומבינים את התודה שצריך לומר על יציאת מצרים.

כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים

כן כתב הרמב"ם כי צריך להמחיש לו את החרות ויאמר האב לבנו: "בני. כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחירות". הרמב"ם בא להדגים לנו איך לספר ולהשתמש בכל מה שנמצא לידינו כדי להמחיש את סיפור היציאה ממצרים. ובימינו שאין עבדים – צריכים להשתמש במה שלפנינו כדי להמחיש מהו שבי ומהי חטיפה, ומה החשיבות של היציאה מהם לחרות.

תפילה על החטופים

לפי זה ראוי  בשנה זו לספר לבנינו על הסבל הרב שעוברים החטופים בשבי הברברים בעזה, להמחיש להם את הכאב הנורא של העבדות הזו. שאין להם אוכל מספיק, שאין להם תרופות, שהם נתונים לחסדים של הברברים, חסדים שלא קיימים. שהם נתונים להתעללות על בסיס יום יומי. לספר לעצמנו ולספר לילדים שכך סבלו בני ישראל במצרים במשך דורות על דורות. לספר שהאמונה של עם ישראל נתנה לו כוח לצאת לחרות. לספר על הבטחת ה' לגאולה שמגיעה גם אם היא מאחרת לפי החשבונות שלנו. לחזק את האמונה בתוכנו כדי שלא נתייאש חלילה מהגאולה של עם ישראל, ולא נתייאש ונפעל לשחרור החטופים.

חשוב מאוד להכניס את סבלם של אחינו לתוך לבנו ולהתפלל עליהם כאילו הם בנינו ובנותינו. לספר לבנים שלנו כי ה' הוציא אותנו ממצרים מסבל דומה. להתפלל ביחד איתם על האחים והאחיות שלנו שיֵצֵאוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִֹמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. אמן.