ההלכה אומרת במפורש: "אין משחררים את השבויים יתר על כדי דמיהם", כדי שלא תדרבן את החוטפים לחטוף שוב אנשים מעם ישראל. מפאת הלכה זו, התנגד המהר"ם מרוטנבורג שישחררו אותו בעבור הון עתק, שדרשו השובים שלו. המהר"ם לא שוחרר כל ימי חייו, וגם שנים אחרי פטירתו, כי הם שמרו על ההלכה והבינו כי אם תשחרר אותו במחיר גבוה, אתה מעודד את החוטפים להמשיך ולחטוף יהודים.
במקרה שלנו האיסור הוא הרבה יותר חמור, אנחנו לא משלמים כסף בתמורה לשבויים, אלא משלמים במחבלים שרצחו או שניסו לרצוח יהודים. הניסיון מלמד בצורה ודאית שמחבלים ששוחררו יחזרו ברובם הגדול לעסוק בטרור. כך יחיא סינוואר, שאירגן את הטבח הגדול של שמחת תורה, הוא וחלק ניכר ממפקדיו וחייליו היו משוחררי עסקת גלעד שליט.
הבעיה היותר גדולה, שמחבלים שמשתחררים מעודדים את הנוער של עזה, יו"ש וערביי ישראל להמשיך ולעסוק בטרור, גם אם המשוחררים עצמם לא חוזרים בחלקם לעסוק בטרור. הצעירים בעזה ובשומרון רואים שכל מי שרצח יהודי, מקבל משכורת עתק וגם בסופו של דבר משוחרר, אז הם מתגייסים לרצוח יהודים בעתיד.
קראתי פסקי הלכה שהתירו שחרור מחבלים בעסקת ג'יבריל, ושיבחו את עסקת שחרורו של גלעד שליט. הסברה שלהם היא, שמה שחשוב זו הסכנה של השבוי שנמצאת מול עיננו, ולא החשש העתידי שמא בעתיד ימותו אנשים אחרים על ידי המחבלים המשוחררים. כך הם התירו גם את שחרור המחבלים גם היום, בלי לקחת בחשבון את הסיכון העתידי.
הסברה הזו מנוגדת לאיסור התורה לשחרר רוצח ולא משנה מה התמורה שתקבל בעדו. התורה אומרת כי בכך אתה מחניף את הארץ ומעודד רוצחים עתידיים. (במדבר לה ל-לג) הסברה הזו, היא נגד מה שכתוב בגמרא ונפסק בשו"ע שלא משחררים שבויים יתר על כדי דמיהם (שו"ע יו"ד רנב ד). בגלל שבשחרור הזה אתה מעודד את החוטפים לחטוף יהודים בעתיד.
הדרך הנכונה היא להילחם במחבלים כמו ששיחרר אברהם אבינו בקרב את השבויים מארבעת המלכים. כך שחררו עם ישראל את השבי בערד, כך שחרר דוד את השבויים בצקלג. וכך עשינו במבצע אנטבה ששבר את זרועם של הרשעים מסוף העולם ועד סופו. (עי' יבי"א י חו"מ ו).