תיקון מערכת המשפט – חיוני לגאולה
טעות חוזרת
על חורבן בית המקדש מספרים חכמינו את הדברים הבאים: "אָמְרוּ כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה אוֹתוֹ הַיּוֹם תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיָה וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה וּמִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָרִיב הָיְתָה וְהָיוּ כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹמְדִים עַל דּוּכָנָן וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וּמָה שִׁירָה אָמְרוּ? 'וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם' וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר 'יַצְמִיתֵם ה' אֱלֹהֵינוּ' עַד שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וּכְבָשׂוּם וְכֵן בַּשְּׁנִיָּה" (תענית כט ע"א).
הגמרא (ערכין יא ע"ב) מקשה שתי קושיות. האחת היא שהשיר הזה הוא שיר של קרבן תמיד, וכבר בי"ז בתמוז בטל קרבן תמיד, ולא היה קרבן ושיר בתשעה באב; השאלה השנייה היא מדוע שרו את השיר "אל נקמות", שהוא של יום רביעי, בשעה שהחורבן היה ביום ראשון.
כִּי עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט
מתרצת הגמרא שבאמת זה לא היה שיר של אותו יום, אבל כך יצא להם לשיר מעצמם גם בחורבן בית ראשון וגם בחורבן בית שני. ולמה דווקא הטעות הזו? כי המזמור הזה הוא מזמור שמסביר כי גם החורבן הראשון וגם החורבן של הבית השני הם נקמה על קלקול מערכות המשפט. "אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ: הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים: עַד מָתַי רְשָׁעִים ה' עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ". בסופו של דבר המשפט ישוב להיות צדק "כִּי עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב" (תהילים צד).
וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם – צוֹם הַחֲמִישִׁי יִהְיֶה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה
כשחזרו עולי הבית השני לארץ ישראל הם שאלו את זכריה הנביא האם לצום בתשעה באב כמו שצמו בשבעים שנות החורבן. מסביר להם זכריה הנביא כי החורבן בא בגלל הקלקול הגדול של מערכות המשפט. "כֹּ֥ה אָמַ֛ר ה֥' צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר מִשְׁפַּ֤ט אֱמֶת֙ שְׁפֹ֔טוּ וְחֶ֣סֶד וְרַֽחֲמִ֔ים עֲשׂ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו: וְאַלְמָנָ֧ה וְיָת֛וֹם גֵּ֥ר וְעָנִ֖י אַֽל־תַּעֲשֹׁ֑קוּ וְרָעַת֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אַֽל־תַּחְשְׁב֖וּ בִּלְבַבְכֶֽם: וַיְמָאֲנ֣וּ לְהַקְשִׁ֔יב וַיִּתְּנ֥וּ כָתֵ֖ף סֹרָ֑רֶת וְאָזְנֵיהֶ֖ם הִכְבִּ֥ידוּ מִשְּׁמֽוֹעַ: וְלִבָּ֞ם שָׂ֣מוּ שָׁמִ֗יר מִ֠שְּׁמוֹעַ אֶת־הַתּוֹרָ֤ה וְאֶת־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֜ח ה֤' צְבָאוֹת֙ בְּרוּח֔וֹ בְּיַ֖ד הַנְּבִיאִ֣ים הָרִֽאשֹׁנִ֑ים וַֽיְהִי֙ קֶ֣צֶף גָּד֔וֹל מֵאֵ֖ת ה֥' צְבָאֽוֹת".
ולכן אם אתם רוצים שהבית השני לא יחרב, "אֵ֥לֶּה הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ דַּבְּר֤וּ אֱמֶת֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ אֱמֶת֙ וּמִשְׁפַּ֣ט שָׁל֔וֹם שִׁפְט֖וּ בְּשַׁעֲרֵיכֶֽם: וְאִ֣ישׁ׀ אֶת־רָעַ֣ת רֵעֵ֗הוּ אַֽל־תַּחְשְׁבוּ֙ בִּלְבַבְכֶ֔ם וּשְׁבֻ֥עַת שֶׁ֖קֶר אַֽל־תֶּאֱהָ֑בוּ כִּ֧י אֶת־כָּל־אֵ֛לֶּה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖אתִי נְאֻם־הֽ'". ואז "צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ" (זכריה ז-ח).
עישון בתשעה באב
טעם שאינו משביע – מותר?
יש שואלים אם מותר לעשן סיגריה בתשעה באב, והתשובה על השאלה הזאת מעניינת גם למי שלא מעשן, כי היא נוגעת ביסודות ההלכה של צום תשעה באב. החיד"א בברכי יוסף הביא את דעת זקנו שאפשר ללמוד כי מותר לעשן בתשעה באב כי זה טעם בלבד שאין בו אכילה שמשביעה והוא כמו אדם שלועס עץ קינמון. שכל מה שהוא מקבל זה טעם בלבד, וטעם בלבד בלי אכילה מותר, כמובא ברמ"א (תקסז).
אסור כמו טעימת תבשיל
ומקשה החיד"א כי לדעת הבית יוסף גם לעיסת עצי קינמון אסורה. ולפי זה היה צריך לאסור עישון, אבל הוא מחלק ואומר כי עישון הוא ריח בלבד ופחות מטעם של אוכל. לעומתו פסק מרן החבי"ב בכנסת הגדולה (סימן תקסז) לאסור עישון סיגריות בכל תענית צבור, שכשם שאסור לטעום התבשיל בתענית צבור אפילו חוזר ופולט (שו"ע תקסז א), כן הדין לגבי עישון סיגריות. כי הפולט את האוכל לא נהנה ממנו, אלא טעם בלבד ואעפ"כ הוא אסור.
כל התעניות אינן דברי קבלה – אלא רצון העם
עם זאת כותב החיד"א להסביר את ההיתר של זקנו בעל החסד לאברהם שכל חיוב התעניות בימינו הוא לא מעיקר הדין, שהרי אנחנו לא בשעת גזירת המלכות, וכל החיוב שנאמר בספר זכריה להמשיך לצום הוא רק כשיש גזירת מלכות (ר"ה יח א). בימינו החיוב לצום הוא מחמת שכך קיבלנו על עצמנו, כדי לעורר את עצמנו לדרוש את הגאולה ולא לשקוע בתרדמת הגלות. ולא קיבלנו את הצומות הללו בחומרה כאילו הם דברי קבלה.
פסיקת שמים על עישון טבק בצומות
למרות הסברא הזאת להתיר, מספר החיד"א סיפור מופלא "נהירנא שראיתי כתוב למז"ה (מו"ר זקני הרב) בן הרב חסד לאברהם הוא מהר"ר יצחק זלה"ה מכתיבת ידו שחלם עם הר' הגדול מהר"ר שבתי פולאסטרו זלה"ה שהיה רב בעה"ק חברון תו' בזמנו ואחר פטירתו חלם עמו והשביעו להרב הנז' בשם ה' צבאות שיגיד לו מה שאומרים בשמים על שתיית הטאבאקו". וזאת לדעת כי שתיית טבק פירושה עישון.
אחרי פטירת מהר"ר שבתי פולאסטרו הוא בא בחלום למהר"ר יצחק אזולאי ואמר לו כי בשמים פוסקים "שהשותה (מעשן) ביו"ט – משמתין אותו. והשותה בט' באב – מקללין אותו, וכן לשותה ומעלה עשן תחת חופת חתנים". כי המעשן ביום טוב מזלזל בחג, והמעשן בתשעה באב מזלזל בחורבן המקדש, והמעשן בשעת החופה מזלזל בשכינה השורה שם, לכן מקללים אותו מהשמים (מחזיק ברכה אורח חיים סימן רי יג).
נקיי הדעת שבירושלים נוהגים שלא לעשן בתשעה באב
ולכן נקיי הדעת שבירושלים נוהגים שלא לעשן בתשעה באב בלבד מפני אבלו של יום. ואע"פ שיש מי שאומר כי דברי חלומות אינם מעלים ואינם מורידים, עם זאת צריך אדם להבין כי דברי חלומות צריכים לעורר את האדם לחשוב מה הדרך הנכונה. גם כאן דברי החלומות הללו מתיישבים על הלב כי זה רצון של מעלה. ולכן כתוב כי נקיי הדעת נזהרו מלעשן בתשעה באב (בני חיי תקסז).
וכן כתב החיד"א בשם הגדולים על שו"ת מן השמים, כי הלכה כבית הלל בגלל בת קול, והולכים אחריה כאשר היא מסכמת לכללים הלכתיים אחרים. כך גם כאן חלום מכוון אותנו לפסיקת ההלכה הנכונה. למרות שלא פוסקים על פי החלום. (חלק גדולים – מערכת י אות רכד).
תרתי דסתרי ביו"ט
על הקשר של איסור עישון בתשעה באב וביום טוב, היו חכמים שכתבו שהוא תרתי דסתרי. אם הוא אוכל נפש שמותר ביום טוב, הרי הוא אוכל נפש שאסור בתשעה באב, ואם הוא לא בגדר אוכל נפש שמותר ביום טוב, הרי הוא מותר בתשעה באב. ועל זה כתבו החולקים כי אין אפשרות להשוות. כי אפשר שאינו אוכל ואעפ"כ הוא מותר ביום טוב שמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה גם לצרכים אחרים. אבל באמת הוא אסור בתשעה באב כי הוא נראה כמו זלזול בחורבן בית המקדש.
מנדים על עישון בתשעה באב
ומחמת חומרת הזילותא הזאת מובא בשיורי כנסת הגדולה (סימן תקנא הגהות בית יוסף אות כא) שמעשה בא לידו באחד שעישן סיגריה בתשעה באב, ונידה אותו על כך. וכן מובא בסידור בית יעקב (דף שיב ע"ד) כי הדין עמו, דלא גרע מטיול בשוק שאסור בתשעה באב כי הוא הסחת הדעת מאבילות, וכן מעיד היעב"ץ כי כן נהג אבי מורי הגאון החכם צבי למחות ולענוש העובר על זה במזיד. והטעם שראו לנדות על דבר זה בימיהם כי חששו שהציבור יתיאשו מהגאולה, ולכן לא יתאבלו על ירושלים. לכן החמירו מאוד בכל המזלזלים בכאב על חורבן בית המקדש.
בט' באב – צריך לעשות חשבון נפש
ובאמת כל עיקר הצום בתשעה באב נועד להתבוננות וחשבון נפש. והמזלזל בו או מתעלם מכוונתו – תפילתו לא נשמעת. כך אומר הנביא ישעיהו בתשובה לשאלה "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע". והשיב להם כי העיקר בצום הוא לא בצער של המתענה. "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ?" האם העיקר הוא שלא תאכל? הרי העיקר של הצום הוא שתתקן את העוונות שגרמו את החורבן. "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נח).
כל השרוי בתענית – הרי זה לא ינהג עידונין בעצמו
וכן נפסק בשו"ע (תקסח יב) "כל השרוי בתענית, בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו בין שהיה מתענה עם הצבור על צרתם, הרי זה לא ינהג עידונין בעצמו ולא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב, אלא דואג ואונן כענין שנאמר: מה יתאונן אדם חי (איכה ג, לט).
וכך כתב הרא"ש (תענית א סימן טו) שאסור לשטוף פיו בתשעה באב ויום הכפורים. והסביר בספר האשכול חלק ב' בשם הנשיא רבנו יהודה אלברצלוני, משום שבתשעה באב ויום הכפורים כל הנאה אסורה, שהרי אפילו להושיט אצבעו במים אסור. ומכאן למדו לאסור עישון, שהרי יש בו הנאה.
שלא יפסקו מלדבר בענין החורבן ולהתעורר באבילות
וכן כתב בשו"ע (תקנד כא) "יש מי שאומר שלא ילך ויטייל בשוק, כדי שלא יבא לידי שחוק וקלות והתול". ועל מה שכתב בשו"ע ברמ"א שהולכים על קברים בתשעה באב (שו"ע תקנט י) כתב המשנה ברורה (ס"ק מא) בשם השל"ה "שנכון שלא לילך בכנופיא גדולה כי אין זה אלא טיול וגם מביא לידי שיחת חולין ומסיחין דעתן מאבלות רק ילך יחידי או עם עוד אחד שלא יפסקו מלדבר בענין החורבן ולהתעורר באבילות".
עישון לצורך רפואי
השערי תשובה (תקנ"ט אות ד') כתב דיש להקל בעישון אחר חצות ובצנעה בתוך ביתו. וכן כתב כה"ח "ומכל מקום אם אינו מתכוין לתענוג אלא לצורך קצת, כגון לעזור בעשיית צרכיו, פשוט שמותר בצינעא במקום שאין רואים אותו. וכל שכן בליל תשעה באב שיש להקל יותר בזה" (כף החיים שם סק"ג).
שטיפת ידיים לצורך רפואי
ההיתר לצורך נלמד מאיסור שטיפת ידיים בתשעה באב, ואעפ"כ מותר ליטול ידיים בבוקר או אחרי שמתפנה לנקביו עד קשרי אצבעותיו שהרי זה הכרחי. וכך מותר סיכה ורחיצה כשאינו מתכוון בהם להתענג, כגון הרופא שצריך סטריליות גבוהה מאוד והוא יכול להשתמש באלכוהול או בשטיפה עם סבון. כי זה לצורך וכל שטיפה שהיא לצורך מותרת. מכאן למדו כי מותר עישון בצנעה כשהוא לצורך.
לימוד תורה בתשעה באב
אסור ללמוד תורה שלא יסיח דעתו
אמרו חז"ל (תענית לא. שו"ע תקנד א'), שאסור ללמוד בדברי תורה בתשעה באב. משום שמסיח דעתו מהאבל, ויש אומרים שלא אסרו משום היסח הדעת מאבילות, אלא משום שמחה, שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב". לכן "אסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא בהלכות ובאגדות".
ואפילו לימוד קבוע שאדם לומד כל יום אסור. וכך כתב כה"ח פשיטא דללמוד סדר המעמדות אף אם הוא לומד יום יום אסור, ודלא כטועים לקרות מעמדות גם ביום תשעה באב (ברכי יוסף אות ב', שערי תשובה אות ד'). והוא הדין למי שקורא ח"י פרקי משנה בכל יום או קרבנות דפרשת צו ושאר קביעות שאדם קובע לעצמו וקורא בכל יום דאסור. וכן לקרוא הפסוקים של חק לישראל ממילא ודאי דאסור. אמנם על פרשת קדש ופרשת כי יביאך יש נוהגים לאומרם בתשעה באב ויש שאין אומרים אותם, וכל אחד יעשה כמנהגו בזה (בן איש חי פרשת דברים אות כ"ה).
ספרי מוסר מותר
יש שואלים האם מותר ללמוד בספרי מוסר העוסקים בתיקון הגאווה והכעס, או שמותר רק בדברים בעוסקים בחורבן ובעוונות שהביאו אותו. שהרי אסור ללמוד תורה שמדריכה אותנו בדרך ישרה, כיוון שהדור של חורבן בית שני עסק בתורה שלא בדרך הנכונה. "הכהנים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה לא ידעוני". והסביר רש"י שאלה הסנהדרין. ואם הם עסקו בתורה בלי אמונה ודעת ה', מה יגידו אזובי הקיר? אם כן מה יועיל לימוד תורה אם לא נלמד לדעת את ה' דרך לימוד התורה? (וע"ע רוח חיים שפ להרה"ג רבי חיים פלאג'י זצוק"ל ובשו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רמ ד"ה ונראה לומר).
תהילים בתשעה באב
כתב במגן אברהם (תקנד ס"ק ו) "בפוזנא נוהגין שאין אומרים תהלים ושיר היחוד רק למחרתו אומרים של אמש ושל היום ובמדינה זו נוהגין לאמרם במנחה (של תשעה באב עצמו) אף על גב דאסור בתלמוד תורה כל היום. צריך לומר דסבירא ליה כיון שאומרים דרך בקשה שרי לאומרו במנחה, ומהי טעמא מקילין בתפילין במנחה".
אמנם המשנה ברורה (תקנ"ד ס"ק ז) וכה"ח (תקנ"ד ס"ק כ) החזיקו במנהג פוזנא שלא אומרים תהלים ושיר הייחוד. ומי שיש לו קביעות לומר תהילים כל יום, יאמר אחרי תשעה באב את התהילים של אותו יום ושל אתמול (אשל אברהם אות ו').
אמנם כל המזמורים העוסקים בחורבן מותרים בתשעה באב, ובהם מט, עג עד עז, עח, עט, פג, פח על נהרות בבל – קלז. ויכול לקרוא את כל הפרקים שיש בהם נבואות חורבן, אבל לא יקרא את פסוקי הנחמה שבהם.
אגדות החורבן וספר יוסיפון
במשנה ברורה (תקנד ס"ק ג) הוסיף כי אפשר לומר גם את אגדת החורבן שבפרק הניזקין ושבפרק חלק וכן מותר לקרות בחורבן הנזכר ביוסיפון. לפי זה ראוי ללמוד בתשעה באב פרשת התוכחה (פרשת בחוקותי – ויקרא פרק כו יד – מו). פרשת המרגלים בספר במדבר (מפרק יג א' עד פרק יד מה). וכן בספר דברים (פרק א א-מו). על האזהרה מהגלות (דברים פרק ד כה-לא). פרשת הקללות (כי תבא – דברים פרק כח טו-סט). תיאור הגלות בפרשת ניצבים (דברים פרק כט ט-כח). אזהרה לבחור בטוב ולא ברע (דברים פרק ל טו-כ). אזהרה מהסתר פנים (דברים פרק לא טז-כב). פרשת האזינו (דברים פרק לב א-מב). גלות עשרת השבטים (מלכים ב פרק יז א-מא). חטאות מנשה שגרמו לחורבן (מלכים ב פרק כא א-יז). גלות המלך יהויכין (מלכים ב פרק כד ח-כ). חורבן הבית הראשון (מלכים ב פרק כה א-כו).
ישעיהו פרקים. א א-לא. ה. ט ז-כ. כב א-יט. כח. לג ז-יד. נ א-י. נז א-יג. נח א-יד. נט. סד. סה א-כה. סו א-כד. פרקים מספר ירמיהו שלא עוסקים בגלות הגויים ולא פרקים שעוסקים בנחמה (מגן אברהם תקנד ג ומשנה ברורה שם). ובגמרא תענית כו. גיטין נו. סנהדרין צו. ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה. ובמדרש איכה רבה.
ללמוד על השואה
מותר לקרוא סיפורים מהדברים שמראים לנו את נוראות החורבן בבית ראשון ובבית שני או בהמשך הגלות מגירוש ספרד או מהחורבן הגדול שהיה בשואה או בפרעות הרבות, בגירושין או בשמדות הנוראות שהיו בכל מקום ומקום. שהכול הוא לחזק את אבלנו ואת חשקנו לגאולה שלמה.
"נחם" בברכת המזון
מי שנצרך לאכול בט' באב
בשו"ע (תרי"ח) כתוב שחולה שמותר לו לאכול ביום כיפורים אומר מעין המאורע בברכת המזון. זאת אומרת שחולה האוכל ביום כיפור אומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון. יש ששאלו למה בהלכות ט' באב מרן השו"ע לא התייחס למי שחייב לאכול? רק הרמ"א כתב בתקנז: "מי שאכל בט' באב יאמר נחם בברכת המזון".
יש שהסיקו מכאן שלדעת השו"ע לא אומרים "נחם" בברכת המזון, וחששו להפסקה בברכת במזון (כה"ח תקנ"ז יא). אך הבן איש חי כתב (דברים כז): "חולה האוכל בט' באב אם היתה אכילתו מזמן מנחה גדולה – יאמר 'נחם' במקום 'רצה והחליצנו'. ואחר כך חותם את הברכה בנוסח: 'ותבנה ירושלם עיר הקודש במהרה בימינו. ברוך אתה ה' מנחם ציון בבנין ירושלם'". לפי זה נראה שדעת הבן איש חי היא ש"נחם" אינו הפסק בברכה, כיוון שכל הברכה השלישית נתקנה על ירושלים ובניין בית המקדש.
ישראל עתידין להתחדש כלבנה
עוד בעניין הנחמה הוא המנהג לברך על הלבנה במוצאי יום הכיפורים, אחרי שאוכלים מעט, וכן במוצאי תשעה באב ולא בתשעת הימים, שאלה ימים שלא עושים בהם שמחת נישואין. ומי שלא יכול לטעום משהו לפני ברכת הלבנה – לכל הפחות ירחץ את פניו או את פיו כדי לברך אותה בשמחה (בא"ח דברים כח).
וכתב כה"ח שם "וכן כתב מהר"י צמח שבדמשק שאלו להרב רבי חיים ויטאל ז"ל: למה אומרים ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב? והשיב: לבשר ללבנה ולישראל כי אף על פי שנחרב הבית וגלו, הרי הם עתידים להתחדש כמותה, והרי ישראל והשכינה עתידין להתחדש. וגם כי בתשעה באב נולד משיח.
שלא להתאבל יותר מדי
שהקליפות לא יתלהבו מהצום
אחרי הקינות אנחנו מדברים על הגאולה ואומרים "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל", כדי שלא נתעצב כל כך מהקינות והצער ונתייאש מהגאולה. כמו כך יש חשש כי התענית והצער והקינות יגרמו לכל שונאי ישראל לחשוב כי עם ישראל הוא עם חוטא או עם חלש ויתפתו לנסות להכות בנו או להשמיד אותנו. לכן אנחנו מדברים על הגאולה בתפילה שכתוב בה "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מידי קדם" (כף החיים תקנ"ט ס"ק ד בשם הרמ"ק סימן פ"ט, ברכי יוסף אות א').
פסוקי נחמה במנחה
שער הכוונות הוא שמו של ספר קבלה מכתבי האר"י שכתב רבי חיים ויטאל, ושם כתוב כדלהלן: "מה שנהגו ביום תשעה באב במנחה לומר פסוקים של נחמות וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה ואדרבא נראה מן התלמוד בבלי כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום ט"ב ונשרף בעת המנחה וכפי"ז היה ראוי להחמיר במנחה יותר מבשחר אבל הענין יובן במה שדרשו בגמרא ע"פ מזמור לאסף אלקי' באו גוים כו' והקשו מזמור קינה מבע"ל ותי' כי בתחי' התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח"ו תקומה למפלת' ויכלו ח"ו בחרב האויבים ובראותם שהציתו' אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה אז אמרו מזמור ושמחו שמח' גדולה וקבלו נחמה כי אם ח"ו לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים לא היתה תקומה לשונאי ישראל וכמשז"ל כלה את חמתו ויצת אש בציון. ונמצא כי לעת מנחת ערב שהציתו אש בהיכל אז אמרו ישראל מזמור וקבלו נחמה על צרתם א"כ המנהג הנז' הוא טוב ונכון. ונלע"ד ששמעתי ג"כ ממוז"ל טעם אחר והוא כי אז במנחת ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם כנז' במדרש איכה רבתי".
אין אומרים תחנון במנחה
וכן נפסק להלכה כי אין אומרים תחנון בתפילת מנחה של ערב תשעה באב. הערוך השולחן מסביר "כי אנו מובטחים בהשם יתברך שעוד יתהפכו הימים האלה למועדים ושמחה וימים טובים", והמג"א מסביר: "ולי נראה טעם אחר מפני שבזמן בית שני היה יו"ט תשעה באב והיה מרבין בסעודה אף עכשיו לא זזו ממנה להיות לזיכרון שייהפך במהרה בימינו לששון ולשמחה".
מרן הבית יוסף כותב על "מנהג קדום, שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום ט' באב… כי המשיח נולד ביום ט' באב". ובאמת בחלק גדול מעדות ישראל נהגו נשים צדקניות ביום ט' באב אחר חצות, לנקות ולארגן את הבית. ומספרים שבתחילה מרן החיד"א אמר להם לבטל מנהגם, ושוב שמע שמדברות ביניהן ברוב תמימותן שהרב הזה אינו מאמין בביאת המשיח. ומיד השיבן למנהגם הראשון המיוסד על האמונה בלידת המשיח ובגאולה.
כיבוס ביום שישי אחרי תשעה באב
מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי
כתב בשולחן ערוך (תקנא סעיף ד) "לאחר התענית מותר לספר ולכבס מיד". ובסימן תקנח כתב "בתשעה באב לעת ערב הציתו אש בהיכל ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי, ומפני כך מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי". וברמ"א כתב להחמיר רק עד חצות היום. ואין זה סותר כי מהדין מותר מיד והאיסור הוא בגדר מנהג כשר. ויש שהחמירו גם ברחיצה ותספורת, ויש שלא החמירו בכך (ביאור הלכה תקנח א ד"ה עד חצות).
כשחל ביום ו' הכול מותר לכבוד שבת
כתב המגן אברהם (תקנח ס"ק א) "פשוט דכשחל ביום ו' הכל מותר לכבוד שבת". ובעבר היה מנהג לסעוד בלילה שלפני החתונה וכתב "בשו"ת חות יאיר סימן ע'. והגאון מהר"ש מפראג פסק כשחל ט"ב ביום ה' והחתונה היא בשבת התיר בליל ה' להחתן וכלה ולאביהן לאכול בשר, ולא לשאר בני סעודה ואין להתענג אפילו משאר מאכלים" (באר היטב).
ויהי רצון שנזכה להיגאל גאולה שלמה ברחמים. אמן ואמן.