מיסודות ספירת העומר

מודים על הקדושה 

שבח זה על שום מה?

רבי חנינא אומר כי שלוש הברכות הראשונות בתפילת י"ח הן ברכות של שבח (ברכות לד ע"א). בברכת "מגן אברהם" אנחנו מודים לה' שכרת ברית עם האבות, ועל כן הוא גואל אותנו באהבה. בברכת "מחיה המתים" אנו מודים על השפעת החיים לכל העולם. איזו הודאה יש בברכת "אתה קדוש"? מה קיבלנו שעליו אנחנו מודים?

קְדֹשִׁים תִּהי֑וּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי

התשובה היא שאת בעלי החיים הקב"ה ברא עם יכולת פלאית לחשוב, לאכול, לרוץ, לראות, להתרבות וכו'. אבל בנו הוא נתן תוספת של נשמה שמאפשרת לנו להיות קדושים, חלק אלוה ממעל שבעזרתו אנחנו יכולים להתפלל, להידבק בה', ללמוד תורת ה', לדבוק בנבואה. לאמץ לעצמנו מידות אלוקיות כמו חסד, שלום ורחמים. הקדושה היא המתנה הטובה ביותר שקיבלנו, והיא מתנה לכל כלל ישראל כדכתיב "דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם" (ויקרא פרק יט, ב).

ושמעתי מהרה"ג יהושע צוקרמן זצוק"ל ששאל: וכי מפני שהוא קדוש אנחנו צריכים להיות קדושים? הלא זה הפוך, זו תכונה שלו ולא שלנו. אלא שאלוקים אומר: כיוון שזו תכונה שלי, ככל שתהיו יותר קדושים – יותר תהיו קרובים אלי. ועל כך מגיעה לו כל התודה שבעולם. 

גוי יכול להצטרף אל הקודש

גם גוי יכול להתקרב אל הקודש כשהוא מתגייר, וכך בגמרא (קידושין ע ע"ב): "אמר רבה בר רב הונא זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים דאילו בישראל כתיב בהו 'והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם' – קודם ה' לנו לאלוהים ואחר כך אנחנו לו לעם – ואילו בגרים כתיב 'כִּי מִי הוּא זֶה עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם ה': וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים'" (ירמיהו ל כא-כב). ופירש רש"י "אין מקרבין אותן מן השמים אלא אם כן הן מקרבין עצמם תחילה להיות טובים" (קידושין ע ע"ב). אבל אם הוא לא מתאמץ, הוא נשאר בחוץ. 

קדושה גם בנוכרי – אם מתאמץ

רק מי ששייך אל הקדושה יכול להתחבר לקדושה שיש בזמן ובמקום. והקדושה בזמן היא קדושת השבת והמועדים. ולכן רק יהודי יכול לשמור שבת ולהתחבר לקדושתה ואילו גוי ששבת חייב מיתה. 

כמו כן רק ישראל יכולים להתחבר לקדושה שיש במקום – הקדושה שאלוקים טבע בארץ ישראל, בירושלים ובמקום המקדש. ולכן גויים לא יכולים להיכנס לבית המקדש. גם הכניסה שלהם לארץ ישראל מוגבלת לגר תושב. ובאופן כללי נאמר עליהם "לא ישבו בארצך". אין להם קדושה עצמית ולכן הם לא יכולים להתחבר לקדושה שאלוקים טבע במקום אלא אם כן הם מתקדשים ומטהרים כראוי. "וְאַל־יֹאמַ֣ר בֶּן־הַנֵּכָ֔ר הַנִּלְוָ֤ה אֶל־ה' לֵאמֹ֔ר הַבְדֵּ֧ל יַבְדִּילַ֛נִי ה' מֵעַ֣ל עַמּ֑וֹ וכו'". (ישעיהו נו).  יש להם הבטחה טובה. "וּבָ֨אוּ עַמִּ֤ים רַבִּים֙ וְגוֹיִ֣ם עֲצוּמִ֔ים לְבַקֵּ֛שׁ אֶת־ה֥' צְבָא֖וֹת בִּירוּשָׁלִָ֑ם וּלְחַלּ֖וֹת אֶת־פְּנֵ֥י הֽ': ס כֹּֽה־אָמַר֘ ה֣' צְבָאוֹת֒ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔מָּה אֲשֶׁ֤ר יַחֲזִ֙יקוּ֙ עֲשָׂרָ֣ה אֲנָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל לְשֹׁנ֣וֹת הַגּוֹיִ֑ם וְֽהֶחֱזִ֡יקוּ בִּכְנַף֩ אִ֨ישׁ יְהוּדִ֜י לֵאמֹ֗ר נֵֽלְכָה֙ עִמָּכֶ֔ם כִּ֥י שָׁמַ֖עְנוּ אֱלֹהִ֥ים עִמָּכֶֽם" (זכריה פרק ח, כב-כג).

 

עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר

עיניים להם ולא יראו

האטימות הזאת לקדושה גורמת להם לא לראות קדושה גם אם היא נמצאת להם מול העיניים. כך כתוב במדרש על אברהם אבינו שהיה בדרך לעקידה: "לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים רָאָה עָנָן קָשׁוּר עַל גַּב הָהָר אָמַר כִּמְדֻמֶּה אֲנִי זֶהוּ מָקוֹם שֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲלוֹת אֶת יִצְחָק בְּנִי עָלָיו. אָמַר לוֹ לְיִצְחָק רוֹאֶה אַתְּ מְאוּמָה? אָמַר לוֹ: עָנָן קָשׁוּר עַל גַּב הָהָר. אָמַר לָהֶם לְיִשְׁמָעֵאל וְלֶאֱלִיעֶזֶר: רוֹאִים אַתֶּם מְאוּמָה? אָמְרוּ לוֹ: לָאו. אָמַר לָהֶם הוֹאִיל וְאֵין אַתֶּם רוֹאִין וְחָמוֹר זֶה אֵינֶנּוּ רוֹאֶה, שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר (בְּרֵאשִׁית כב, ה), עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר" (ויקרא רבה פרשת אחרי מות פרשה כ). 

שניהם אני אוהב

הביטוי הזה הוא חריף מאוד. במיוחד אחרי שאנחנו זוכרים שבתחילת פרשת העקידה ה' אומר לאברהם "קַח נָא אֶת בִּנְךָ". אָמַר לוֹ: שְׁנֵי בָּנִים יֵשׁ לִי. אָמַר לוֹ: "אֶת יְחִידְךָ". אָמַר לוֹ: זֶה יָחִיד לְאִמּוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמּוֹ. אָמַר לוֹ: "אֲשֶׁר אָהַבְתָּ". אָמַר לוֹ: שְׁנֵיהֶם אֲנִי אוֹהֵב. אָמַר לוֹ: "אֶת יִצְחָק" (רש"י על בראשית פרק כב פסוק ב). אברהם אוהב אפוא את ישמעאל ורואה אותו כבנו. ואחרי שלושה ימים הוא אומר לו עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר? 

אפשר לומר שאחרי שהתברר לו שישמעאל עיוור לקדושה הוא כבר לא אוהב אותו כמו בעבר. ואפשר לומר כי אפשר לאהוב גם מי שעיוור לקדושה, אבל להבין שהוא לא שייך לקודש. הוא שייך לחומריות. ולכן כשהוא מצייר לעצמו את הקדושה של גן עדן הוא מצייר אותה בצורה חומרית גסה ביותר. 

כדורגל בבית ה'

אם על ישמעאל ואליעזר שעמדו מרחוק ולא ראו נאמר עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר, מה נגיד על מי שנמצא במקום המקדש וזורק משם אבנים על המתפללים היהודים בכותל המערבי, מה נאמר על מי שיורה זיקוקים מבית ה' על היהודים המתפללים בכותל הדרומי? מה נגיד על אלו שמשחקים כדורגל בתוך מקום המקדש, ממש בתוך המסגד שלהם שנמצא על מקום הקודש וקודש הקדשים? הפלא הוא לא רק על אלו שמשחקים שם כדורגל, הפלא הוא על כל השיח'ים והנכבדים שהיו שם ולא מחו בידם. 

מסתבר שהם לא "עם הדומה לחמור", הם גרועים בהרבה. חרפה על כל רגע שהם נמצאים בהר הבית. חרפה ובושה שהם דורכים במקום המקדש. הבית שצריך להביא לעולם חיים, אור, שמחה, שלום וברכה הופך להיות מאורת פריצים. 

ושממו עליה אויביכם היושבים בה

האמת היא שהתמונות הללו צריכות למלא אותנו שמחה. כשרואים את האטימות של הערבים כלפי הקדושה מבינים שהם באמת לא שייכים להר בית ה'. מבינים שהם אורחים זמניים הכי לא רצויים במקום הקודש. מבינים שאחיזתם פה היא הכי רופפת שיש, ועוד מעט הם ילכו להם אל המדבר, מקום שמתאים לאנשים מסוגם. 

סיפרה לי בתי שהיא נכנסה בטעות לרמאללה ומיד היא הבינה שהיא טעתה בדרך. היא ראתה עיר הכי מוזנחת שבעולם. בתים הרוסים, הררי אשפה, צחנה, סירחון. "וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ" (ויקרא פרק כו). על כך צריך להתפלל "וְאַל־תִּתֵּ֨ן נַחֲלָתְךָ֤ לְחֶרְפָּה֙ לִמְשָׁל־בָּ֣ם גּוֹיִ֔ם" (יואל פרק ב) שאין יותר חרפה מנוכחותם במקום הקודש. 

 

בית מקדש עכשיו 

וּבַעֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִשְֹמַח כֻּלָּנוּ

אנחנו מתרגשים לראות את פירות ארץ ישראל. מתרגשים לראות את יופיה של ארץ ישראל. מתרגשים במיוחד לראות את ירושלים, והכי מתרגשים כשרואים את מקום המקדש ומדמיינים איך הוא פועל על ישראל. חשים את אהבת העולם שה' מביא לנו, שמחים, משמחים ושרים לו מכל הלב. "וּשְֹעִיר עִזִּים נַעֲשֶֹה בְרָצוֹן וּבַעֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִשְֹמַח כֻּלָּנוּ. וְשִׁירֵי דָּוִד עַבְדָּךְ נִשְׁמַע בְּעִירָךְ הָאֲמוּרִים לִפְנֵי מִזְבָּחָךְ. אַהֲבַת עוֹלָם תָּבִיא לָהֶם וּבְרִית אָבוֹת לַבָּנִים תִּזְכּוֹר".

בחנוכת המקדש – ישראל רואים את פני ה'

כדי שנוכל לצייר לעצמנו בצורה יותר נכונה את העולם בזמן בית המקדש נתבונן בפרשיות השבוע ונראה כי אחרי הקרבת הקרבנות בחנוכת המשכן מתמלא העולם מנוכחות ה' המאירה. עם ישראל מרגיש כמו בהתוועדות עם ה'. "וְנֹעַדְתִּ֥י שָׁ֖מָּה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִקְדַּ֖שׁ בִּכְבֹדִֽי". הם מרגישים את ה' קרוב אליהם מאוד "וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים: וְיָדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י ה֙' אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיהֶֽם" (שמות כט). הברכה שרויה בכל "מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֘ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ". (שמות פרק כ כא).

חנוכת המשכן – כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם 

כך מכין ה' את משה לחנוכת המשכן ביום א' בניסן להתכונן "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ויקרא פרק ט ד). ואע"פ שלכולם ברור שלא מדובר בראיית ה' עין בעין, ברור עם זאת שיש פה התגלות מיוחדת מאוד. על ההתגלות הזו מספרת התורה: "וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט כג). ראייה שמביאה שמחה גדולה מאוד "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". 

גילוי שכינה שממשיך גם אחרי חנוכת המשכן

הפלא הגדול הוא שגילוי כבוד ה' שהיה בעת חנוכת המשכן הוא לא רק למשה ואהרון שנמצאים בקודש הקדשים. הגילוי הוא גילוי כבוד ה' לכל העם. "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". והפלא הגדול הנוסף הוא שזה לא היה אמור להיות גילוי שכינה חד פעמי. גילוי השכינה הזה ממשיך בעם ישראל מאותו יום של חנוכת המשכן והלאה באמצעות שמירת המצוות. וזה עניין פרשות קדושים, אמור בהר ובחוקתי. פרשות שנמצאות אחרי פרשת אחרי מות.  

כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת – לכל ישראל

ומה יש בפרשת אחרי מות? בפרשה הזאת אנחנו לומדים על חנוכת המשכן המחודשת. פרשה זו היא תיקון לקלקול שהיה בחנוכת המשכן בא' בניסן שבו מתו נדב ואביהו. בני אהרון נכנסו אל קודש הקודשים בלי הכנה מתאימה, והשמחה הושבתה. וכשאין שמחה – פוסקת השראת השכינה. 

כדי לתקן את הקלקול שנעשה באותו יום, באה פרשת אחרי מות ללמד את הדרך הנכונה לכניסה אל קודש הקודשים וממילא להשראת שכינה קבועה בישראל. "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא פרק טז ב). הקב"ה נראה אל עם ישראל כמו שנראה בא' בניסן. ההבדל הוא שבא' בניסן השכינה הופסקה בגלל האבל של בני אהרון, וכאן השכינה ממשיכה. 

דבר אל כל עדת ישראל – קדושים תהיו

מתקיים כאן "ושכנתי בתוכם". והשכינה הזאת נמשכת לכל כלל ישראל כמו שכתוב. "דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם" (ויקרא פרק יט, ב), והכול נעשה באמצעות המצוות הכתובות בפרשה זו ובפרשות שאחריה. 

אני ה'

לכן בפרשיות אלו, שבאות אחרי חנוכת המשכן המחודשת, מופיעות עשרות פעמים המילים "אֲנִ֥י ה'" או "אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם" או "אֲנִ֥י ה' מְקַדִּשְׁכֶֽם" (50 פעמים ב-5 פרשות אלו, לעומת 30 פעמים ב-48 הפרשיות האחרות שבתורה). 

אדם מכבד את הוריו – רואה את כבוד ה'. אדם שומר שבת – מרגיש את נוכחות ה' "אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם" (ויקרא יט).

אדם אוכל בכשרות או נזהר מעריות – מרגיש את ברכת ה'. אדם שומר שבת מרגיש איך ה' מקדש אותו "אַ֥ךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י ה' מְקַדִּשְׁכֶֽם". (שמות פרק לא יג) בוודאי כשהוא מתפלל או נוטל ידיים הוא מרגיש את הקדושה והטהרה למעלה מכל טעם ודעת. כל הקירבה הזאת נוצרת מגילוי השכינה שהיה למשה ואהרון בקודש הקדשים שבמשכן. 

השתוקקות לבית המקדש

כשאדם מבין מה קורה לו בכל יום ויום ובכל מצווה ומצווה אחרי הקמת המשכן, מיד הוא משתוקק להקמת בית המקדש. מתקיים בנו "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם". ומלבד הברכה האין סופית יש השראת שכינה "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם" – נוכחות ה' גדולה עלינו. "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם". וזו תכלית יציאת מצרים "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת" (יקרא כו).

 

אני ה' – קירבת ה' עילאית

כמו ברית בין הבתרים; כמו חלום יעקב

כדי שנבין מהי ההרגשה של אדם שמקיים מצווה שנאמר בה "אני ה'" נזכור את שני המקומות הראשונים בתורה שבהם נאמרה המילה הזאת, האחת בברית בין הבתרים, שם נאמר לאברהם "וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י ה֗' אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵאתִ֙יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ" (בראשית טו, ז). כן נאמר ליעקב בחלום שהיה בבית אל "וְהִנֵּ֨ה ה֜' נִצָּ֣ב עָלָיו֘ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י ה֗' אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ" (בראשית כח, יג). תארו לעצמכם את עוצמת החוויה הרוחנית שהייתה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים או שהייתה ליעקב כאשר ה' ניצב עליו ומבטיח לו את ארץ ישראל. זו החוויה שתהיה לנו. 

כמו הר סיני – אנוכי ה'

מקום דומה שבו לא נאמר "אני ה'" אבל נאמר "אנכי ה'" פעמיים הוא מעמד הר סיני שבו כל עם ישראל "רואה את הקולות", עליו נאמר "שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה" (במדבר יד). 

במעמד הר סיני נאמר "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" וגם נאמר "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי" (שמות כ). אין ספק שכל ביטוי כזה מלמד על קירבה לאלוקים שאין למעלה ממנה. להרגשה הזו צריך לצפות. 

כמו גילוי שכינה של יציאת מצרים

גם ביציאת מצרים נאמר "אני ה'" פעמים רבות (13 פעמים מתחילת פרשת בא עד סוף קריעת ים סוף). כולם מרגישים את נוכחות ה'. המצרים מרגישים את נוכחות ה' בעשר המכות הכואבות. "וְיָדְע֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה֔' בִּנְטֹתִ֥י אֶת־יָדִ֖י עַל־מִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֥י אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִתּוֹכָֽם" (שמות ז, ה). בני ישראל מרגישים את נוכחות ה' המשמחת כשהוא מקיים את ההבטחות שהבטיח לאברהם בברית בין הבתרים ואין מי שיכול לעצור בעדו. "וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י הֽ'" (שמות י, ב). .

זהירות מעריות וממאכלות אסורות – קדושה

זהירות מעריות כדי לקבל פני שכינה

המצווה שבה מודגש הדיבור "אני ה'" יותר מכל מצווה אחרת היא מצוות הזהירות מעריות. לא לחינם אמרו חכמים כי איש ואישה שזכו שכינה ביניהם, ואם חלילה לא זכו – אש אוכלתם. בפרשת העריות התורה מזכירה "אני ה'" 6 פעמים. "דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם: כְּמַעֲשֵׂ֧ה אֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וּכְמַעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ־כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ: אֶת־מִשְׁפָּטַ֧י תַּעֲשׂ֛וּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם: וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י הֽ': אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל־כָּל־שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י הֽ'" (ויקרא יח, ב-ו). אין ספק – זלזול בעריות מרחיק אותנו מה' ריחוק גדול מאוד, וזהירות מעריות מקרבת אותנו לה' קירבה גדולה מאוד. 

סכנת העריות בארץ ישראל – כי היא לפני ה'

על הקירוב והריחוק הזה אומרת התורה "כִּ֚י אֶת־כָּל־הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔ל עָשׂ֥וּ אַנְשֵֽׁי־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵיכֶ֑ם וַתִּטְמָ֖א הָאָֽרֶץ: וְלֹֽא־תָקִ֤יא הָאָ֙רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת־הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם: כִּ֚י כָּל־אֲשֶׁ֣ר יַעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָעֹשֹׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם: וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י לְבִלְתִּ֨י עֲשׂ֜וֹת מֵחֻקּ֤וֹת הַתּֽוֹעֵבֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשׂ֣וּ לִפְנֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א תִֽטַּמְּא֖וּ בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם" (ויקרא יח). זו הסיבה שבגללה בדור של יישוב הארץ יש ניסיון גדול ביצר רע של עריות. ככל שנתגבר עליו יותר – כך נוכל ליישב יותר את הארץ בכל מרחביה. 

זהירות ממאכלות אסורות – קדושה

גם בפרשת מאכלות אסורות שנאמרה בסוף פרשת שמיני נאמר פעמיים "אני ה'" כדי להדגיש לנו  שזהירות ממאכלות אסורות מזכה את האדם בקדושה. "כִּ֣י אֲנִ֣י ה֘' אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ: כִּ֣י׀ אֲנִ֣י ה֗' הַֽמַּעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי" (ויקרא יא, מד-מה). לכן הרמב"ם קרא לאחד מספרי הי"ד החזקה בשם "קדושה", ובספר זה הוא עוסק בהתקדשות שבאה לעם ישראל על ידי זהירות ממאכלות אסורות ומאיסורי ביאה.

לזכור שה' נמצא בכל מקום

כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם

תכלית ירידת המן ואכילתו היא שנזכור תמיד את דבר ה' שמחיה את הכול. שבתחילה נראה המן כחסר ממשות, "דק ככפור על הארץ". "שהוא רוחניות בהחלט, שיצא מפיו יתברך" (לשון האר"י). ובמשך 40 שנה רואים בני ישראל איך אותה "רוחניות בהחלט" חסרת ממשות הופכת להיות אוכל ממשי בגודל של עומר לכל אחד ואחד. זה שאמר הכתוב "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח ג). 

באמצעות אכילת המן ארבעים שנה לומדים בני ישראל שבתוך האוכל שהם אוכלים נמצא דבר ה' שמחיה אותם (עיין ספר הליקוטים – פרשת עקב – פרק ח). ואיך ילמדו בני ישראל את הלימוד החשוב הזה אחרי כניסתם לארץ ישראל? באמצעות הנפת העומר וספירת העומר.

ספירת העומר, כמו ירידת המן – לדעת שהכול ממנו 

הנפת העומר נעשית בבית המקדש ביום ט"ז ניסן. בדיוק ביום שבו פסקו בני ישראל לאכול מן. "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא" (יהושע פרק ה יב). אחרי 40 שנה שבהם הבינו בני ישראל שמוצא פי ה' מחיה את כל המזון הם עוברים ללמוד את היסוד הזה באמצעות הנפת העומר. 

וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל

בהנפת השעורים לה' בבית המקדש אנו אומרים שכל השעורים הללו הם פרי עבודתנו בשדה. אבל הם באמת קיימים בזכות דבר ה'.  זו תנופת העומר. 

אחרי 49 ימים מהנפת השעורים מניפים לה' גם את הלחם. להודיע ולהיוודע שגם בתוך מעשה האדם נמצא כוח ה'. גם הלחם שאפינו אחרי הקציר, הדיש, הברירה, הטחינה, הלישה והתפיחה, גם הוא מוצא פי ה' שנתן לנו כוח לעשות חיל. 

כל הבריאה – לבוש. כל הפנים – אלוקות 

וזה תכלית ספירת העומר שבעה שבועות, לקבוע בדעתנו כי כל האוכל הוא ממוצא פי ה'. לכן אנחנו אומרים בסוף "לשם ייחוד" של ספירת העומר את הפסוק "בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה', ה' אֱלֹקַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ: עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה" (תהילים ק"ד). הפסוקים הללו אומרים כי ההוד וההדר הם לבוש של ה'. האור שאנו רואים הוא לבוש של ה' וכל אחד יודע שמתחת לכל לבוש יש הדבר האמיתי. כך גם השמים הם יריעה לכיסוי, חלק מלבוש שמכסה על ה'. צריך רק להתבונן, לפקוח את העיניים ולראות את ה' בכל מקום. "וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־זֶה֙ וְאָמַ֔ר קָד֧וֹשׁ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ ה' צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ" (ישעיהו ו). ולכן אומר דוד המלך כי הדרך לבנות את המקדש היא להקדים ולשוות את ה' מול עיננו בכל מקום וזה יבנה את המקדש "שִׁוִּ֬יתִי ה' לְנֶגְדִּ֣י תָמִ֑יד כִּ֥י מִֽ֝ימִינִ֗י בַּל־אֶמּֽוֹט" (תהלים טז ח). 

כל שלחן שלא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים

כתב האר"י הקדוש כי בשעה שאוכלים את האוכל צריך לכוון (דברים ח') "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". ובגלל זה צריך לומר דברי תורה על השולחן "ולזה כל שלחן שלא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים" (ספר הליקוטים – פרשת בראשית – פרק א). ודייק ה"שפת אמת" כי דברי התורה שאנו אומרים בכל ארוחה צריכים להיות כאלה שמזכירים לנו את מוצא פי ה' שבתוך המזון ובכל מקום, וכך "זוכין למצוא פנימיות המזון שבקדושה" (שפת אמת עקב תרמט).

שעל ידי ברכות זוכין למצוא פנימיות המזון 

עוד דרך לזכור ולא לשכוח היא מה שאומרת התורה על הברכות "וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ" (דברים ח י). כך כותב ה"שפת אמת": שעל ידי ברכות זוכין למצוא פנימיות המזון שהוא מזון הנפש, כי בוודאי כשעשה הש"ם יתברך המאכל להיות מזון אל האדם הוא מזון גם בפנימיות" (שפת אמת עקב תרמ"ט). ודבר זה נכון גם לברכות ראשונות וגם לברכות אחרונות. 

פירות ארץ ישראל מעולים מהמן

ודבר זה יותר ניתן לעשות בארץ ישראל שבפירותיה יש טעם המן. כן הביא ב"שער החצר" (עב, קסט, תקסח) משם "טוב הארץ" שהביא משם ה"חסד לאברהם" הטעם שלא ירד מן בארץ ישראל הוא שמפני קדושתה הגדולה יכולה קדושת המן לשרות בתוך הפירות הקדושים. "הַטַּעַם לָזֶה הוּא כִּי הַמִּדְבָּר כָּל הַדְּבָרִים הַגַּשְׁמִיִּים שֶׁבּוֹ הֵם חִיצוֹנִים וּטְמֵאִים גְּדֵלִים בְּאֶרֶץ הָעַמִּים שֶׁהִיא מֶמְשֶׁלֶת הַשָּׂרִים, וּלְכָךְ אֵין פֵּרוֹתֶיהָ כְּלִי לְקַבֵּל הָרוּחָנִיּוּת הַקָּדוֹשׁ, שֶׁאֵין גּוּף טָמֵא נַעֲשָׂה כְּלִי לְרוּחָנִי הַקָּדוֹשׁ. וְאִם הָיָה הַקְּדֻשָּׁה הַהִיא בְּפֵרוֹתֶיהָ וּמְזוֹנוֹתֶיהָ הָיָה נִתָּן עַל יְדֵי הַשָּׂרִים, וְזֶה אֵינוֹ שֶׁבְּעִנְיַן הַמָּן שֶׁהוּא מִן הַשָּׁמַיִם אֵין חֵלֶק לְשָׂרִים כְּלָל. אָמְנָם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פֵּרוֹתֶיהָ הֵם עַל יְדֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְאוֹתוֹ הָרוּחָנִיּוּת הָרָאוּי לַמָּן מִתְלַבֵּשׁ בְּפֵרוֹת הַקְּדוֹשִׁים הַהֵם וּלְכָךְ אֵין מָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אִם בַּמִּדְבָּר".

וִיהִי נֹעַם אֲ-דֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹננָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹננֵהוּ. כפשוטו וכתרגומו "וַיְהִי בְּסִימוּתָא דְּגַן עֵדֶן מִן קָדַם ה' עָלַנָא וְעוֹבְדֵי יְדִינָא מִנֵּהּ יְתַקְּנוּן". אמן ואמן.