בכל ספר תהילים כתוב כי מודים לה' בכלי זימרה
דוד המלך כתב במקומות רבים בתהילים כי הנכון הוא להודות לה' בכלי נגינה. כן אנו אומרים במזמור של יום חמישי. "הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עֻזֵּנוּ. הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב: שְֹאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף. כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל". (עי' ערכין יא/א) ועוד מקומות רבים: "טוֹב לְהֹדוֹת לה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן וכו' "עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר". (תהילים צב) "הָרִיעוּ לה' כָּל הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ: זַמְּרוּ לה' בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה: בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (צח). ובמקומות רבים נוספים.
אי אפשר שלא להזכיר את המזמור שבו בחר דוד המלך לסיים את ספר התהילים ובו תקנו חכמים לסיים כל יום את פסוקי דזמרא: "הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר. הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר: הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל. הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב: הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי שָׁמַע. הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ. הַלְלוּיָהּ".
דוד מכין בעצמו כלי נגינה לצורך ההודאה
אשר על כן בברכת ישתבח אנו חותמים באמירה שהקב"ה "בּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה" מכל האפשרויות האחרות. למה? "כִּי לְךָ נָאֶה ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ: שִׁיר וּשְׁבָחָה הַלֵּל וְזִמְרָה עֹז וּמֶמְשָׁלָה נֶצַח גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה תְּהִלָּה וְתִפְאֶרֶת קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת".
בגלל מעלתם של כלי הנגינה הללו בעבודת ה', לא מסתפק דוד המלך בחיבור מזמורי התהילים, הוא גם מייצר את הכינורות והנבלים לארבעת אלפי הלויים שהיו משוררים בבית המקדש: "וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מְהַלְּלִים לה' בַּכֵּלִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְהַלֵּל".
נגינה בבית המקדש
בחנוכת בית המקדש היללו את ה' בכלי זמר
בגלל ערכה הגדול של השירה והנגינה – השתמשו בה בבית המקדש. וכשחנך שלמה המלך את בית המקדש שרתה בו שכינה. רק בשעת השירה הגדולה. כך מתואר בדברי הימים על הכהנים והלווים שהיו: "מְלֻבָּשִׁים בּוּץ בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת" אמנם רק כאשר הם הצליחו לאחד את כל המנגנים הללו לנגינה אחת. "וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרֲרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד לְהַלֵּל וּלְהֹדוֹת לה'. וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרֲרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד". רק כאשר הם הצליחו להרים קול שירה אחד, שרתה השכינה בבית המקדש הראשון. "וְהַבַּיִת מָלֵא עָנָן בֵּית ה': וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים". (דברי הימים ב פרק ה).
הנגינה בבית המקדש – בִּכְלֵי שִׁיר ה' אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִיד הַמֶּלֶךְ
שלמה המלך השתמש בכלים שעשה דוד המלך בחנוכת בית המקדש ככתוב בדברי הימים (ב פרק ז פסוק ו) "וְהַכֹּהֲנִים עַל מִשְׁמְרוֹתָם עֹמְדִים וְהַלְוִיִּם בִּכְלֵי שִׁיר ה' אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְהֹדוֹת לה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, בְּהַלֵּל דָּוִיד בְּיָדָם, וְהַכֹּהֲנִים מַחְצְרִים נֶגְדָּם וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹמְדִים".
גם חזקיהו שפותח את בית המקדש מחדש משתמש בכלי הנגינה שעשה דוד המלך. "וַיַּעַמְדוּ הַלְוִיִּם בִּכְלֵי דָוִיד וְהַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת". (דברי הימים ב פרק כט כו). אפשר שזה בגלל קדושתם, אפשר שזה בגלל שהיו מעולים לנגינה, ואפשר שזה להזכיר לישראל את מעלתם ומעלת אבותם.
עבודת בית המקדש בכלי נגינה – המשך למתן תורה
הגמרא (ערכין יא ע"א) לומדת ממשה שעבודת בית המקדש צריכה להיות בשירה לא רק בחנוכת הבית אלא בכל יום. לומדים את זה ממתן תורה: "וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". איזה קול נשמע בהר סיני? הוי אומר קול של תורה שנקראת "שירה". (עי' רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ג הלכה ו).
"ובמה הם מנגנין, בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל, ואין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה, ואין פוחתין משני חלילים ולא מוסיפין על שנים עשר, ואין פוחתין משתי חצוצרות ולא מוסיפין על עשרים ומאה, ואין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם, והצלצל אחד בלבד". (רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ג הלכה ד').
השירה במקדש – היא השירה ששמע משה בסיני
חכמינו אומרים כי השירה שהלווים היו משוררים בבית המקדש נלמדה ממשה רבינו ששמע אותה במרומים בעת מתן תורה. "שנתן הקדוש ברוך הוא כח וגבורה במשה, והיה הקב"ה מסייעו בקולו, ובנעימה שהיה משה שומע בו, היה משמיע את ישראל". שנאמר: "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו ד).
יגע משה רבנו ולימד את הלויים לשורר את השירה הזאת. "אמר רבי שמואל בר נחמן כמה יגיעות יגע בו בן עמרם עד שלימד שירה ללוים". (מדרש רבה בראשית פרשה נד פסקה ד). השירה ששמע מסיני.
אשר על כן כל פעם שהיו שרים את השירה הזאת הייתה שורה עליהם שכינה כמו במתן תורה. כך אומרת הגמרא: "לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים. אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ג) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'".
עיקר שירה בפה
למרות שהפסוק אומר שהנגינה הביאה על המנגן את רוח ה'. בגמרא (סוכה נ:) י מחלוקת בין רבי יוסי בר יהודה לחכמים האם ניגון בכלים בבית המקדש דוחה שבת או לא. "רבי יוסי סבר: עיקר שירה בכלי, ועבודה היא, ודוחה את השבת. ורבנן סברי: עיקר שירה בפה, (וממילא ניגון בכלי הוא לא הכרחי) ולאו עבודה היא ואינה דוחה את השבת".
הרמב"ם פסק כמו דעת חכמים שעיקר שירה בבית המקדש היא בפה ולא בכלי. (הלכות כלי המקדש פרק ג) "ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי, שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה" ואף על פי כן היו מנגנים בבית המקדש. "ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר, מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס, ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין השנים עשר". וניגון זה כשר גם בישראלים שאינם לויים. כי הוא אינו עיקר העבודה של השירה בבית המקדש (ועיין אור שמח על הרמב"ם שבת י ו).
השירה ביטוי לאהבת ה'
אהבת ה' על ידי השירה
בספר חרדים (פרק ט ו) מסביר רבי אלעזר אזכרי זיע"א למה ערך השירה הוא כל כך גדול. כי הוא מעורר בליבנו את אהבת ה' יתברך שאהבת ה' היא מצווה גדולה ביותר. "שזו המעלה היא תכלית כל מדות הטובות מאנשי החסד הנביאים והפרושים, וסופן". והיא "מדרגה למעלה ממנה, ולא אחריה". ואיך אדם יעורר בליבו מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"? על ידי שירה! כי "האוהב אותו בלב שלם – ישיר לפניו יתברך".
כך נהגו מדורי דורות
על כן היו שרים כל אוהבי ה'. "משה ובני ישראל, ומרים, ודבורה, ויהושע, ובני קרח, ודוד, ושלמה ברוח הקודש. כמה דאתמר "משכיל שיר ידידות". וכתיב "שיר השירים אשר לשלמה" – "למלך שהשלום שלו". וכתיב: "שירו לו זמרו לו".
כך היו החכמים הראשונים והאחרונים שרים לפניו: רבי יהודה הלוי, רבי יהודה החסיד, ורבי אברהם אבן עזרא וחבריהם זצ"ל". בימיו של רבי אלעזר אזכרי חיבר המקובל רבי שלמה הלוי אלקבץ את הפיוט "לכה דודי". והאר"י ז"ל חיבר כמה וכמה שירים והמפורסם שבהם הוא "כי אשמרה שבת". ורבי אלעזר אזכרי חיבר את הפיוט ששרים עד היום הזה. "ידיד נפש אב הרחמן".
כשגויים שרים וישראל לא שרים – יש קטרוג
בגלל מעלת השירה, אם ישראל לא שרים ואומות העולם שרים לה' יתברך – יש בזה קטרוג גדול על שתיקתם של ישראל. כך אומרת הגמרא בסנהדרין (צב:) "תָּנוּ רַבָּנָן, בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נְבוּכַדְנֶאצַּר, חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ (ולא נשרפו), אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל: לֵךְ וְהַחֲיֵה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. כֵּיוַָן שֶׁהֶחֱיָה אוֹתָם, בָּאוּ עֲצָמוֹת וְטָפְחוּ לוֹ לְאוֹתוֹ רָשָׁע, (נבוכדנאצר) שְׁחִיק טַמְיָא עַל פָּנָיו. אָמַר: מַה טִּיבָן שֶׁל אֵלּוּ? אָמְרוּ לוֹ: חַבְרֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ (יחזקאל הנביא), מְחַיֶּה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא".
התחיל נבוכדנאצר לשיר שירה לאלוקים: "אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין, וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין, מַלְכוּתֵיהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדר". (דניאל ג). עד שבא מלאך ועצר את שירתו של נבוכדנאצר. "אָמַר רַבִּי יִצְחָק, יֻצַּק זָהָב רוֹתֵחַ לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, שְׁחִיק טַמְיָא, שֶׁאִלְמָלֵא לֹא בָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו, בִּקֵּשׁ לְגַנּוֹת כָּל שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים". שאלמלא הפסיק מלאך את שירתו נבוכדנאצר היתה שירתו נחשבת יותר משירת דוד המלך.
שירה ונגינה – רק לשם שמים
האם שליח ציבור שקולו ערב ונהנה מזה אסור?
בגלל מעלתה הגדולה של השירה כך גם סכנתה מרובה. כך עונה הרשב"א (חלק א סימן רטו) למי ששאל על "שליח צבור שקולו ערב ונאה לשומעים ומאריך בתפלתו כדי שישמעו העם קולו ערב. ומתנאה בזה ושמח בקולו ודעתו בכך בעת שהוא מתפלל. ואומר שראוי הוא בכך ושיהא שמח בלבו. אם ראוי למחות בו שראוי לעשות תפלתו תחנונים והיאך יהיה זה מתחנן מתוך שמחה?
תלוי בכוונת הלב
וענה הרשב"א: "דברים אלו אחר כונת הלב הם אמורים. אם שליח צבור זה שמח בלבו על שנותן השבח וההודאה לשם בקול ערב ובנעימה ושמח מתוך יראה תבוא עליו ברכה. שאחד מן הדברים המחויבין למי שמורידין לפני התיבה הוא שיש לו נעימה וקולו ערב. וכדתניא במסכת תענית בפרק סדר תעניות (דף ט"ז) עמדו בתפילה אף על פי שיש שם זקן או חכם אין מורידין לפני התיבה אלא הרגיל. רבי יהודה אומר מטפל ואין לו יש לו יגיעה בשדה וביתו ריקן זקן ופרקו נאה שפל ברך ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב וכו'.
גם נעימה וגם בכובד ראש – כי שכינה כנגדו
אבל צריך להתפלל בכובד ראש דתנן (ברכות לב) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ויעמד באימה כמי שעומד לפני שכינה. דגרסינן התם: א"ר חמא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: המתפלל צריך שיראה את עצמו כאילו שכינה שרויה כנגדו. שנאמר 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. ותניא: 'אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים'.
אם מכוון בקולו לכבוד עצמו – שָׂנאוּי הוא לפני המקום
לפיכך שליח צבור זה אם שמח ועומד ביראה וכדכתיב: 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' – הרי זה משובח. אבל אם מתכוין להשמיע קולו ושמח לקולו שישמעו העם וישבחוהו – הרי זה מגונה. ועליו ועל כיוצא בו נאמר: 'נתנה עלי בקולה – על כן שנאתיה'.
טוב לקצר בתפילה מפני טורח ציבור
ומ"מ כל שהוא מאריך בתפלתו לא טוב עשה שבכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח צבור. ואמר ר' יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה. וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכרעות והשתחואות שהיה עושה". את התשובה הזאת הביא הב"י. (או"ח נג) ופסק בשו"ע.
האיסור לשיר ולנגן אחר החורבן
איסור שירה ונגינה אחרי החורבן
אחרי חורבן הבית בטלה שירה שהייתה במקדש. המזמור בתהילים (קלז) העוסק בגלות עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל עוסק בהשבתת השירה הזאת. וכך הוא אומר: "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" החבאנו את הכינורות על עצי ערבות. כל זאת בגלל הגויים ששבו ושתלו אותנו על עצים. אחרי שניפצו את עוללינו אל הסלע הם ביקשו ממנו לשיר להם את שיר ציון. "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?".
כך אומר גם ישעיה הנביא על הגלות: "שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים, חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן, יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו". (פרק כד). המשנה במסכת סוטה (מח.) לומדת מהפסוק הזה איסור שירה בבתי משתאות: "מִשֶּׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין, בָּטַל הַשִּׁיר מִבֵּית הַמִּשְׁתָּאוֹת". בטל השיר במקום ששותים יין.
ביטול הסנהדרין מונע אפשרות לשירה
הגמרא מסבירה את הקשר בין ביטול מושב הסנהדרין לביטול השיר בבתי משתה בכל ישראל בפסוק שאומר: "זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם". אם זקני הסנהדרין שבתו מהשער, הבחורים ישבתו מהנגינה. (סוטה מה/א). והסבירו בגמרא ירושלמי את הקשר באומרם: "אמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר. אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר".
על זה היה אומר מרן הרב אליהו זצוק"ל כי בשמחה שהייתה בבית המקדש ברגלים, היו רק חסידים ואנשי מעשה מרקדים לפניהם. (סוכה נא/א) שיודעים לשמור על השמחה שתשאר טהורה. כך מסופר בגמרא שם על שמחתו של הלל הזקן. "תַּנְיָא, אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה נוֹטֵל שְׁמוֹנֶה אֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בְּיָדוֹ אַחַת, וְזוֹרְקָן כְּלַפֵּי מַעְלָה, וְזוֹרֵק אַחַת וּמְקַבֵּל אַחַת, וְאֵין אַחַת מֵהֶן נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ וכו' ". למה צריך רשב"ג לעשות מופעים כאלה של שמחה? כדי שלא יבואו לידי קלות ראש אלא לשמחה אמיתית לכבוד ה' יתברך.
אל תשמחו כמו העמים בעת היותכם בגלות
בגמרא (גיטין ז/א) "שָׁלְחוּ לֵיהּ לְמַר עוּקְבָא, זִמְרָא, מְנָא לָן דְּאָסִיר? שִׂרְטֵט וְכָתַב לְהוּ, (הושע ט) "אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל, כָּעַמִּים". שואלת הגמרא: למה מר עוקבא לא הביא את הפסוק מישעיהו: "שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים, חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן, יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו"?
עונה הגמרא: כי משם משמע שאסור רק כלי נגינה, מר עוקבא רוצה לאסור גם שירה בפה. רש"י שם אמר שהאיסור הוא בבתי משתאות. אמנם בגמרא בסוטה משמע ששירה אסורה גם בבית וגם בעבודה אם היא לא חלק מעידוד העבודה – שמותרת.
האוסרים לנגן בבית הכנסת וטעמם
אסור לנגן בכלי על אדמת נכר
בתקופת החתם סופר התחילו הריפורמים בשינויים בתפילה וניסו להשוות את התפילה בבית הכנסת לתפילה בכנסיות. עשו את מבנה הבית כנסת עם צריחים כמנהג הכנסיות. שינו את מבנה בתי הכנסת גם בצורת הישיבה וגם בהכנסת העוגב לתפילה על ידי גוי. הם רצו לנגן בעוגב על ידי גוי בשבת בבית הכנסת, על סמך ההיתר שניתן לניגון בשבת על ידי גוי לצורך חתן וכלה.
החת"ס נשאל על כך והשיב (שו"ת חלק ה – השמטות סימן קצב) לאסור כיון שבמזמור "על נהרות בבל" לא כתוב 'איך נשיר שיר ה' לפני בני נכר?' אלא 'איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?' שאם אנו מנגנים על אדמת נכר, אנו מראים שטובה לנו ישיבתנו בגלות, על כן אסור.
ומסיים שם החתם סופר "כי אפילו אם הותר לשמחת חתן וכלה לשמח לב עגומי הגלות, אבל במקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפניו כעין שמחת ציון, כי אין שמחה ואין שחוק לפניו יתברך שמו עד יושב בשמים ישחק כמבואר פ"ק דע"ז". (וכן כתב טעם זה בשו"ת חת"ס ו – ליקוטים פט)
עוגב בבית התפילה – מנהג עבודה זרה
במקום אחר כתב החתם סופר (שו"ת חלק ו – ליקוטים סימן פו) על הניגון בעוגב כי יש בו איסור ללכת בדרכי הגויים. שמקפידים לנגן בעוגב רק בכנסיות שלהם ולא מנגנים בזה בביתם. לכן לא מצינו שניגנו בעוגב בבית המקדש. "משום חק עבודה זרה, שהיה להם כלי זה לחק להם כבר קודם בית המקדש, ואם כן נאסר לנו מדין תורה". אבל בבית מותר לנגן בו כיון שלאומות העולם אסור לנגן בביתם בעוגב.
עוגב מסיח דעת מהתפילה לעומת נגינת הלויים שמכוונת לתפילה
ובשו"ת יהודה יעלה (חלק א – אורח חיים סימן נט) כתב כי ניגון בעוגב בעת התפילה מסיח את הדעת מהתפילה, ולכן אין להשוותו אותו לניגון שהותר לחתן ולכלה על ידי גוי בשבת. וכך כתב: "אבל לנגן בשעת התפלה או בשעת השיר מאי מצוה איכא בדבר. דאין להתערב שמחת 'זר מעשהו' בשמחת הנפש אשר בשעת אמירת השיר והשבח עוז ותעצומות לאלקינו.
והשיר שהיו הלוים אומרים, עיקרו בפיו על דרך נגינות הטעמים שלנו. וכל תיבה ותיבה היו מנגנים לפי עניינה ותכונתה. מה שאין כן בנידון דידן הנגינה על ידי עוגב אין לו ענין לאמירת השיר שלנו. ואדרבה מבלבל דעת המכוון. ובמקום אשר יכוון 'כי יתהלל המתהלל השכל וידוע את ד". יכין לבבו לשמוע ניגון המנגן כי יערב לו. וכיון דליכא מצוה – לכולי עלמא אין להתיר. ואת דבריהם הביא המשנ"ב (שלח ס"ק י').
זהירות מעוגב דווקא
בעל "שדי חמד" כתב כי עיקר האיסור הוא על הכלים שמנגנים בהם בבני הכנסיה שלהם. שכך כתב "כיוצא בזה נשאל מרן החבי"ף בספר לב – חיים חלק ב' סימן ט' מעי"ת פאריס על כת חדשה אשר על מנהגים ישנים הם מפקפקים ורצונם לשנות סדרי בראשית משפטים ישרים ומנהגים ותיקים, גורעים ומוסיפים בסדר התפלה ככל אשר רוחם עולה, ורוצים להנהיג מנהגים שאינם הגונים להביא בעת התפלה מנגנים, ובשבתות וימים – טובים יהיה ע"י גויים, וראשי העדה השרים והסגנים מוחים בדברים אלו לפרוץ גדרן של ראשונים לשנות מנהגים, ועל זה שואלים להורות להם את דבר המשפט.
בתשובתו האריך לבאר כי אינם יכולים לשנות מנהגם בסדר התפלות ושאין רשאים לנהוג חדשות מעתה להביא מנגנים בבית התפלה… ואלה הרוצים לשנות מנהג כל ישראל ורוצים להביא מנגנים האורגני"ם בבית הכנסת בעת התפלה כונתם להדמות לעובדי עבודה זרה שדרכם בכך לנגן בבית תפלתם בכלים אלו ממש. וא"כ יעברו על ובחקותיהם לא תלכו… וכבר צווחו רבני גאוני אשכנז על זה וכיוצא בזה בכמה דברים שרוצים לשנות מנהג אבותיהם לקדושים אשר בארץ ורמזתי קצת בקונטריס זה במערכת בית הכנסת אות י"ד ויש מקומות כי גבר אויב הפנימי ועושים שלא ברצון חכמים ואין בידם למחות עד אשר יערה עלינו ממרום קדשו רוח טהרה… לעבדו בלבב שלם". (באסיפת דינים מערכת וא"ו אות ה')
נגינה בעוגב אסורה גם לספרדים שלא מכירים נגינת הנוצרים
כן אסר הרב קוק זצוק"ל בשו"ת אורח משפט (לו) נגינה עוגב גם לספרדים שלא מכירים את הריפרמים והנוצרים ולא מחקים אותם, משום "ובחוקותיהם לא תלכו'. שכל מנהג שאנחנו רואים שנהגו בו הנכרים ולא נהגו בו ישראל הרי הוא בכלל חוקות הגויים" שעל זה פרשה תורה "השמר לך פן תנקש אחריהם וגו' לאמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (דברים י"ב ל'). "ועל כן העוגב שהוא אחד מהדברים שהם קבועים בבתי הפולחן שלהם בודאי האיסור שנתפרסם מרבותינו האחרונים ז"ל, אינו תלוי כלל במנהג וחלוקי דיעות, והוא אסור לכל ישראל". וכן אסר השדי חמד בעוגב דווקא (אסיפת דינים מערכת ו אות ה).
אמנם התיר והידר בשימוש בכלי נגינה בבית הכנסת במוצאי שמחת תורה שלא יחשבו שנוהגים שמחה משום יום טוב שני של גלויות. "אלא שאני נוהג לדקדק שיעשו השמחה בהכרה של עובדין דחול דוקא, דהיינו להשמיע בכלי שיר". (שו"ת אורח משפט או"ח קמב).
היתר וחובה לנגן בכלי שיר לצורך שמחה של מצווה
בשמחת מצווה מותרים כלי נגינה
בשו"ע (אורח חיים תקס סעיף ג) הביא רבי יוסף קארו ז"ל את לשון הרמב"ם: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם. ואפילו שיר בפה על היין, אסורה שנאמר: "בשיר לא ישתו יין". וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, על היין". (רמב"ם תענית ה).
בפשט דברי השו"ע משמע שבכלי אסור תמיד, רק שיר בפה מותר בלי יין. ולצורך מצווה מותר שיר בפה אפילו על יין. וכתב המג"א שהרמב"ם בתשובה כתב שגם בלי יין אסור שיר בפה. (משנ"ב יג) וכבר העיר הרמ"א כי "לצורך מצוה, כגון, בבית חתן וכלה – הכל שרי". גם שירה בפה וגם בכלי מותרים. (משנ"ב טז).
אין שמחת חתן וכלה בלא כלי נגינה
ולא עוד אלא שמותר לנגן בכלי שיר על ידי גוי אפילו בשבת לצורך חתן וכלה. כך הביא הבית יוסף שם "דאמירה לגוי במקום מצוה שרי, ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר". בהלכות תענית השו"ע לא הביא את הדברים הללו. אבל בהלכות שבת פסק השו"ע (בסימן שלח סעיף ב) "יש מתירים לומר לעכו"ם לנגן בכלי שיר בחופות". מהטעם שאין שמחת חתן וכלה בלי כלי שיר.
והקשה המג"א (שלח ס"ק ד) מפני מה התיר הרמ"א אמירה לגוי גם במלאכות דאוריתא של תיקון כלי השיר בשבת. וענה המג"א כי הרמ"א התיר בגלל החשיבות המרובה של שמחה בחתונה. "אפשר דרמ"א הכריע מדעתו להתיר לכבוד חתן וכלה, דאיתא במהרי"ל שפעם אחת גזר המושל שלא ינגנו בכלי שיר, וצוה להוליך חתן וכלה לעיר אחרת לעשות שם החתונה כדי לנגן בכלי שיר". על כן התירו אמירה לגוי בשבת בשביל שמחת חתן וכלה.
המתירים לנגן בתפילה בבית הכנסת
הרה"ג רבי דוד פארדו זצוק"ל בעל שו"ת מכתב לדוד – יכולה לקרב רחוקים
הגאון רבי דוד פארדו זצוק"ל בעל שו"ת מכתב לדוד מוזכר פעמים רבות מאוד בכל ספרי הפוסקים. הוא נשאל על מנגנים יהודים ביו"ט שני של שמחת תורה בבית הכנסת ודן בשאלה האם להתיר ליהודים לנגן לכבוד התורה ביו"ט?
והאריך בראיות מרב האי גאון להתיר שבות לכבוד התורה, שהרי אנו מתירים ריקוד ומחיאת כפים למרות שהיא שבות. ועל פי זה התיר ניגון על ידי יהודים ביו"ט שני, ובלבד שיהיה בבית הכנסת ולא בבתים פרטיים. ומסכם את תשובתו הארוכה כי הוא לא מצא סרך איסור בדבר הזה. "אסיקנא דלפי מעוט ידיעתי והשגתי לא מצאתי לגוף הבער זה שום סרך איסור". חשוב לשים לב לדברי הגאון הזה שלא מצא שום צד לאסור את הניגון הזה ביום טוב שני בבית הכנסת.
אבל הוא ממשיך ואומר כי כיון שחכמים אסרו את הניגון בגלל היותו ביום טוב שני – כל המחמיר תבא עליו ברכה. ובגלל האוסרים ביום טוב שני – לא אדרוש להתיר את הדבר הזה ברבים כי הנגינה הזאת יכולה לקרב רחוקים. "ומיהו אי עבדי לא מחינן בהו דמחזא לא חזיי בה בעניינו שום טעמא לאיסורא מה גם דעבדי הכי מתוך שמחה של מצוה לכבוד ולתפארת תורת ה' תמימה והיא שעמדה לאבותינו ולנו ויכולה היא שתרחם לקרב רחוקים בדרעא מרממא" ומזכיר את הנגינה בבית המקדש בשמחת בית השואבה שקירבה אותנו לבורא יתברך. "היינו נצח"א דר' בי אבא ונגילה ונשמחה שמחת עולם על הארץ הטובה זהו החליל של בית השואבה ובא לציון גואל, קול דודי הנה זה בא בב"א". (שו"ת מכתם לדוד או"ח יט).
הרי שלא רצה להתיר בגלל שמדובר בנגינת יהודים ביום טוב, אבל לא רצה לאסור כי הנגינה הזאת מקרבת יהודים לאביהם שבשמים. אשר על כן ראוי ללכת בדרכו, ומי שרוצה להחמיר – יחמיר על עצמו ולא יאסור על אחרים, במיוחד שהנגינה הזאת שורשה בנגינת דוד המלך ובנגינת הלווים בבית המקדש. ויכולה לעורר את לב ישראל לאביהם שבשמים ובכוחה לקרב רחוקים.
הרה"ג יצחק פלאג'י זצוק"ל בשו"ת יפה ללב – בקבלת שבת מותר ומצווה
כך כתב הרה"ג יצחק פלאג'י זצוק"ל בשו"ת יפה ללב (ח"ב רסב ב) כי חשוב מאוד לקבל שבת בשמחה בגלל השראת השכינה. ושיבח והילל את אלה שמנגנים בקבלת שבת בכלי שיר, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה. וקבלת שבת הוא זמן של השראת שכינה.
היפה ללב כתב ספרים רבים בהלכה בכל חלקי השו"ע. הוא אחד הפוסקים החשובים שפסקיו מצוטטים בכל ספרי הפוסקים בדורינו. (בספרי הרה"ג עובדיה יוסף זצוק"ל לבד הוא מוזכר אלפי פעמים). היפה ללב הביא בספרו מדבריו של החת"ס כמה וכמה פעמים בספריו (יפה ללב ג יו"ד שמה. ד אה"ז קיז, ח אה"ז קמ ועוד). אעפ"כ לא ראה היפה ללב צורך לציין את דברי החת"ס שאסר לנגן בעוגב בבתי הכנסת, כי היפה ללב התיר כלי נגינה אחרים שאין בהם כל חשש.
כמו כן לא ראה להזכיר את דברי הגאון הצדיק אביו הרב רבי חיים פאלג'י זצוק"ל שאסר לנגן בשבת בבתי הכנסת באורגן הלא הוא עוגב (לב חיים ט) וכן אסר ביום חול שינגנו נשים גויות בברית מילה אפילו ביום חול. ולא ראה הגאון רבי חיים פלאג'י להזכיר כלל את דברי מו"ר אביו כי היה לו פשוט כל האיסור לא נוגע אל נדון השאלה, שהאיסור הוא רק כשמנגנים בעוגב בשבתות (או אפילו בחול) לחקות את דרכי העכו"ם, ולא כשמנגנים בבתי הכנסת ביום חול בכלי נגינה אחרים לכבוד ה' ולקרב רחוקים.
על אחת כמה וכמה שכל הדיון הוא על הלל ולא על תפילת י"ח וקריאת שמע. שבהלל במיוחד אנחנו מצווים להודות ולהלל בשמחה ומכל הלב. שבזה אנחנו מקיימים לאהבה את ה' ולדבקה בו. ולואי שנזכה. אמן.