וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה

פדיון שבויים על ידי מלחמה

עזה כמוות אהבה – אהבה עד כדי מסירות נפש של החיילים בעזה

להעלות את כל העולמות בזכות הרוגי מלכות

בתפילה אנחנו אומרים "אֵל נְקָמוֹת ה'. אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ: הִנָּשֵֹא שֹׁפֵט הָאָרֶץ. הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים".  אומר על כך האר"י הקדוש בשער הכוונות כי אנחנו מתכוונים בתפילה להעלות את עצמנו ואת כל העולם למדרגות גבוהות בעולם האצילות כדי שלא יתבוסס בבוץ של נמיכות קומה ושפלות מוסרית.

הקושי הגדול הוא להעלות את עולם העשייה שהוא העולם הרחוק ביותר מהאצילות, עולם שלא עלה מאז בריאת העולם. "ואמנם הניצוצות אשר נפלו בעולם העשיה אינם דומים לאותם שנפלו ביצירה ובבריאה, לפי שבעשיה הקליפות עצומות וחזקות וגדולות ואין כח להוציא אותם הנצוצות משם אלא בכח עשרה הרוגי מלוכה כמבואר אצלינו במאמר הזוהר פ' פקודי רנד:" (שער הכוונות דרוש תפילת השחר א).

מוסרים נפש על קידוש השם

הריגת קדושי עולם אלו שנקראים הרוגי מלכות היא בגלל מכירת יוסף ומחלוקת האחים (האר"י שער הפסוקים וישב). תיקון קלקול המחלוקת ושנאת החינם היא במסירות הנפש של עשרת הרוגי מלכות למען כלל ישראל. אנו מתפללים בכוונה של מסירות נפש כאן ובמקומות אחרים כדי להתקרב ולהצטרף ככל יכולתנו למדרגת הרוגי מלכות אלו ולהעלות את כל העולמות מעולם העשייה לעולם האצילות (עיין האר"י שער הליקוטים וזאת הברכה). על מסירות נפש בכוונת התפילה ועל מסירות הנפש בפועל ממש נאמר כי "עזה כמות אהבה", אותה אהבה של רבי עקיבא וחבריו שמסרו נפשם על קידוש השם.

הִנָּשֵֹא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים

בתפילת אל נקמות ה' אנחנו מבקשים שה' יעשה משפט וישיב גמול לגאים על ראשם. והגאים הם אלה שיודעים כי ה' הבטיח את ארץ ישראל לעם ישראל, והם יודעים שעם ישראל הוא בבת עינו של הקב"ה, אבל הם חושבים שהם יכולים להילחם בו ופועלים ההפך ממה שאלוקים אומר ועושה.

על כן נפסק בהלכה: הרואה בתי גויים בישובן, אומר: "בית גאים יסח ה'" (משלי טו, כה) בחורבנן אומר: "אל נקמות ה'" (שו"ע או"ח סימן רכד יא). לכן כל מי שרואה את מטוסי חיל האוויר מפוצצים בתים של גויים יאמר לפחות "אל נקמות ה'". וטוב יותר שיאמר את כל הפסוק. והכי טוב שיאמר את כל עשרת הפסוקים של אל נקמות ה'.

לה' הַיְשׁוּעָה. עַל עַמְּךָ בִּרְכָתֶךָ סֶּלָה

אחרי הנקמה מגיעה הישועה. לכן אנחנו ממשיכים ואומרים "לה' הַיְשׁוּעָה. עַל עַמְּךָ בִּרְכָתֶךָ סֶּלָה. ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ. מִשְֹגַּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: ה' צְבָאוֹת. אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ: ה' הוֹשִׁיעָה. הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ: הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ. וּרְעֵם וְנַשְּאֵם עַד הָעוֹלָם". שכל הפסוקים המלוקטים הללו סודרו באופן זה כדי ללמד כי אחרי הנקמה רואים את הישועה.

נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַה' עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא

הישועה באה בזכות חסדי האבות, לכן אנחנו חוזרים על החסדים בתפילה הזאת כמה פעמים "יְהִי חַסְדְּךָ ה' עָלֵינוּ. כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ: הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ. וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ: קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ. וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ:" וגם בסוף הפסוקים: "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי. יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ. אָשִׁירָה לה' כִּי גָמַל עָלָי".

מסירות הנפש של הרוגי מלכות שבדור שלנו ובדור שלהם מזכירה את חסדי האבות, ולכן אנחנו אומרים בברכת מגן אברהם "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". על פי האר"י הקדוש גם כאן צריך לכוון על אהבה עד כדי מסירות נפש לכלל ישראל ששם ה' נקרא עלינו. וכמו ביציאת מצרים כך בימינו יש כח גדול לתפילה וצריכים מאוד להדר בה. כאמור: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ". "אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ. אַשְׁרֵי הָעָם שה' אֱלֹהָיו".

פדיון שבויים באמצעות מלחמה

ארבע מצוות בפדיון שבויים

מצווה גדולה לפדות שבויים. והמצווה הזאת היא "קודם לפרנסת עניים ולכסותן ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים". ולכן אם אנשים תרמו כסף לכל דבר של מצווה "יכולים לשנותן לפדיון שבויים". ויש בפדיונם ארבע מצוות עשה וארבע מצוות לא תעשה. "המעלים עיניו מפדיון שבויים עובר על 'לא תאמץ את לבבך'. ועל 'לא תקפוץ את ידך'. ועל 'לא תעמוד על דם רעך'. ועל 'לא ירדנו בפרך לעיניך'. ובטל מצות 'פתוח תפתח את ידך לו'. ומצות 'וחי אחיך עמך' 'ואהבת לרעך כמוך' 'והצל לקוחים למות' והרבה דברים כאלו" (שו"ע יו"ד רנב).

פדיון שבוים מצווה רבה היא

הגמרא אומרת ש"פדיון שבוים מצוה רבה היא" והיא לומדת על כך מהפסוק "והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי". "ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו" (ב"ב ח.) שבשבי יש את כל הרעות, גם מוות וגם רעב, ולכן "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים" (שו"ע שם). עם זאת לא פודים שבויים ומשחררים בגללם אלפי מחבלים צמאי דם שיחזרו להרוג. "מַאי חָזִית דְּדָמָא דִידָךְ סוּמָק טְפֵי, דִּלְמָא דָמָא דְהַהוּא גַבְרָא סוּמַק טְפֵי?" – מה ראית שהדם שלך אדום יותר. אולי הדם של הנרצחים העתידיים אדום יותר משלך? (יומא פב ע"ב).

מלחמה להצלת שפחה אחת

חכמינו אמרו שבמלחמה הראשונה עם עמלק נשבו שבויים מישראל, שבתחילה כתיב "וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". ה"שבי" הזה הייתה שפחה אחת. בני ישראל לא עשו עסקת חילופי שבויים עם העמלקים תמורתה. הם נלחמו בהם למרות שיש סכנה גדולה בכל מלחמה שמא ימותו אנשים, עם זאת המלחמה שלהם הוכיחה את עצמה, ניצחו את העמלקים נצחו את הפחד ושחררו את השפחה הזאת.

גם דוד המלך לא עושה עסקה עם העמלקים שפשטו על צקלג ולקחו את הנשים ואת הילדים בשבי. במקום לנהל איתם משא ומתן, הוא נלחם והציל את השבויים "וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד־הָעֶ֖רֶב לְמָֽחֳרָתָ֑ם וְלֹֽא־נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי֩ אִם־אַרְבַּ֨ע מֵא֧וֹת אִֽישׁ־נַ֛עַר אֲשֶׁר־רָכְב֥וּ עַל־הַגְּמַלִּ֖ים וַיָּנֻֽסוּ: וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת־שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד: וְלֹ֣א נֶעְדַּר־לָ֠הֶם מִן־הַקָּטֹ֨ן וְעַד־הַגָּד֜וֹל וְעַד־בָּנִ֤ים וּבָנוֹת֙ וּמִשָּׁלָ֔ל וְעַ֛ד כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ לָהֶ֑ם הַכֹּ֖ל הֵשִׁ֥יב דָּוִֽד" ומלבד כל זאת הוא לקחת אל כל שללם "וַיִּקַּ֣ח דָּוִ֔ד אֶת־כָּל־הַצֹּ֖אן וְהַבָּקָ֑ר נָהֲג֗וּ לִפְנֵי֙ הַמִּקְנֶ֣ה הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְר֔וּ זֶ֖ה שְׁלַ֥ל דָּוִֽד" (שמואל א, ל).

מלחמת אברהם לפדיון שבויים

מניין למדו לשחרר שבויים באמצעות מלחמה? מאברהם שנחלץ לשחרר את לוט ומשפחתו שנשבו בידי ארבעה מלכים (בראשית יד, יד-טז) במאמץ מיוחד רדף אברהם אחרי ארבעת המלכים שניצחו את הענקים ואת חמשת מלכי סדום, רדף אחריהם מרחק גדול, עד דן, עד חובה אשר משמאל לדמשק ושיחרר את החטופים. בעקבות הניצחון נהיה אברהם נשיא על כל העמים. ב"עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" – "שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולקצין" (רש"י בראשית יד יז).

אין פודים שבויים יתר על כדי דמיהם

גבו לבית כנסת – יקחו לפדיון שבויים

רק כשאין לעם ישראל יכולת להילחם הוא משלם עליהם מחיר, וכך אומרת הגמרא: "אנשי העיר שגבו מעות לבנין בית הכנסת ובא להן דבר מצוה, מוציאין בו המעות. קנו אבנים וקורות לא ימכרום לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים, אע"פ שהביאו את האבנים וגדרום ואת הקורות ופסלום והתקינו הכל לבנין – מוכרין הכל לפדיון שבויים בלבד. אבל אם בנו וגמרו, – לא ימכרו את בית הכנסת אלא יגבו לפדיונן מן הצבור".

מפני תיקון העולם

גם כשמשלמים לפדות שבויים "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" (גיטין מה). ושואלת הגמרא: מהו "תיקון העולם" האמור פה? האם משום "דוחקא דצבורא" שיצטרך הציבור לשלם הרבה כסף שקשה לו להשיג, או שהתיקון הוא החשש שמא בעתיד הגווים יחטפו יהודים כדי לקבל כספים גדולים, "דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי"? אולי האיסור הוא מפני החשש הסביר שהשובים ישקיעו הרבה מאמץ לשבות יהודים בעתיד?

האם אדם יכול לפדות את בִתו בממון גדול?

הגמרא משיבה על השאלה הזאת בסיפור: "תא שמע דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב". מעשה באדם בשם לוי בר דרגא שפדה את בתו שהייתה שבויה בשלושה עשר אלף דינרי זהב. מכאן רוצה הגמרא ללמוד שהבעיה היא שלא רוצים להטיל על הציבור עומס שהוא לא יכול לעמוד בו ואם המשפחה מגייסת את הכסף בכוחות עצמה – לא מונעים בעדה לפדותה מחשש לשבי עתידי. "אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד? דילמא שלא ברצון חכמים עבד?". אולי לוי בר דרגא שפדה את בתו בסכום כל כך גבוה לא עשה כן ברצון חכמים.

מפני תיקון העולם דלא ליגרבו

ממעשה זה למד הרמב"ם שהטעם העיקרי הוא שלא לגרום לשובים עידוד לשבות יותר (בהלכות מתנות עניים פרק ח יב) "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם". וכן פסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רנב). "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם שלא יהו האויבים מוסרין עצמם עליהם לשבותם, ואפילו אם קרובים רוצים לפדותו ביותר מכדי דמיו אין מניחין אותן".

אסור לאדם להציל את עצמו אם על ידי כן הוא מזיק לאחרים

מסירות הנפש של המהר"ם מרוטנבורג למניעת שבויים

יש אומרים שמותר לפדות תלמידי חכמים במחיר יקר יותר, ועל כן כשנשבה המהר"ם מרוטנבורג על ידי הקיסר הגרמני רודולף הראשון אספו בני קהילתו סכום עצום של עשרים אלף מארק שנדרש על ידי הקיסר. כשהם באו לפדות אותו אסר עליהם המהר"ם לשלם את סכום הכופר הגבוה, שכן ההלכה קובעת ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן".

כל זאת למרות שהמהר"ם מרוטנבורג היה אחד מבעלי התוספות ומנהיג הקהילה היהודית באשכנז. הוא נמק בכלאו בתנאים קשים, עד שנפטר בחלוף שבע שנים, ועוד 14 שנים סירבו השלטונות להתיר את קבורתו. המהר"ם הבין בדעתו שאם ישולם בעבור פדיון נפשו הכופר הנדרש, לא יהיה לדבר סוף, וכל אחד מחכמי הדור יהיה מטרה מבוקשת של קיסרים שחסרים מזומנים בקופתם.

הרב הוטנר לא הסכים שישחררו אותו יותר מכדי דמיו

כך היה גם עם הרב יצחק הוטנר ז"ל שחי בארה"ב ותכנן להקים ישיבה בישראל. באחד מביקוריו בארץ בשנת ה'תש"ל נחטף המטוס עליו שהה עם אשתו ובנו על ידי מחבלים מארגון ספטמבר השחור, והמטוס הונחת בעל כורחו בירדן. עד לשחרורו ניסו תלמידיו לשחררו יתר על כדי דמיו ושלחו שאלה על כך לרבי יעקב קמינצקי ז"ל, ואולם הרב הוטנר התנגד לפדיון זה מאותה סיבה בדיוק.

הדם של מי אדום יותר?

אסור לאדם להציל את עצמו ולגרום מוות למישהו אחר. כך פוסק רבא לאדם שסיפר לו כי השליט "מרי דוראי" ציוה עליו לרצוח יהודי אחר. אמר לו השליט: אם לא תהרוג את פלוני – אהרוג אותך. שאל אותו אדם את רבא: האם מותר לי להרוג את אותו פלוני? ענה לו רבא: ולמה אתה חושב שדמך אדום יותר מדמו של אותו אדם? אין לך רשות להציל את חייך ולקחת את חייו של מישהו אחר.

הסכמים עם רוצחים ותוצאותיהם

מבצע אנטבה

בגלל העיקרון הזה הייתה מדיניותה של ישראל בעבר לא להיכנס למשא ומתן עם מחבלים בפיגועי מיקוח, לא להיסחט ולא לשלם במחבלים תמורת שחרור חטופים. לא כסף, ובוודאי לא לשחרר רוצחים או מחבלים. לכן יצאה מדינת ישראל לשחרר את החטופים באנטבה באמצעות חיילים שנסעו למרחק עצום ושחררו את החטופים מיד אידי אמין שליט אוגנדה.

כניעה מביאה רצח

ב-1983 החליטה הממשלה לשנות את המדיניות שלה ושיחררה 4,550 מחבלים לבנוניים באנצאר תמורת שישה חיילים ישראלים. כתב על כך יובל דיסקין, שהיה לימים ראש השב"כ: "שחרור האסירים בעסקת ג'יבריל הוא הגורם העיקרי לשינויים והתהליכים שהובילו לאינתיפאדה הראשונה. הייתי שם בשטח והרגשנו את זה יום-יום. המסה של האסירים ששוחררה אז בנתה מנהיגות חדשה קיצונית ואקטיביסטית. זה יחד עם התרוממות הרוח והתחושה שהצליחו לכופף את מדינת ישראל הוביל לפיצוץ". עשרות רבות של יהודים נהרגו באינתיפאדה הראשונה בפיצוצי תופת על ידי אותם מחבלים משוחררים ואחרים.

משוחררים לרצוח

מנתונים של ארגון נפגעי הטרור "אלמגור", בין השנים 1999-1993 שוחררו 6,912 מחבלים, 854 (14%) חזרו לפעילות רצחנית אחרי שחרורם ונעצרו. חלק ניכר חזרו לפעילות ולא נעצרו. כ-70% מהמחבלים ששוחררו חזרו בצורה זו או אחרת למעגל הטרור בפיקוד, בהדרכה או בביצוע פיגועים של ממש. מאות נהרגו בפיגועים שביצעו המשוחררים הללו, אלפים נהיו נכים ופגועים לכל ימי חייהם.

כך אנחנו רואים את כל משוחררי עסקת גלעד שליט מובילים את הטבח בשמחת תורה. מסתבר כי הצלנו אדם אחד ושילמנו בחיים של 1400 הרוגים, מאות חטופים ואלפי פצועים. חייבים להפסיק את הנוהג המסוכן הזה ולחזור לדין תורה שאוסר שחרור רוצחים.

וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת

התורה אוסרת על שחרור רוצח אפילו הוא יהיה כהן גדול. התורה מזהירה על זה באופן חמור במיוחד. "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת". שאם תעשו כן חלילה תחניפו את הארץ. "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" ותטמאו את הארץ "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לה, לא).

איסור מכירת ברזל לבניית חרבות

חכמינו מלמדים כי בכל מה שקשור לרצח אנחנו נזהרים הרבה יותר. לכן אסור למכור סכין גילוח לגבר משום "לפני עוור לא תתן מכשול" אמנם מותר למכור סכין כזו לאישה, כי היא לא אסורה בכך. אנחנו לא חוששים שהיא תביא את הסכין לבעלה כי זה נקרא "לפני דלפני". כמו כן מותר למכור דבר שאין חובה לחטוא בו, לכן מותר למכור מכונית למי שלא שומר שבת, כי הוא יכול לנסוע ברכב בימי החול ולא לעשות שום איסור.

כשיש סכנת חיים לא מוכרים ליהודי נשק אם יש חשש שהוא ימכור אותו לגוי שיהרוג יהודי (עבודה זרה טו ע"ב). בסכנת חיים אסור גם "לפני דלפני". לכן לא מוכרים להם "לא סדן ולא קולרין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל". שלא יזיקו בהם לישראל. "כדרך שאמרו אסור למכור לעובד כוכבים, כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים". כן אסור למכור ברזל לגויים אם יש חשש שהם יעשו ממנו חרבות וכן על זה הדרך. מכאן נבין כמה זהירות צריכה להיות בכל פעולה שעלולה לגרום בעתיד לרצח יהודים, ולכן אסור בתכלית האיסור לשחרר מי שעלול לרצוח אפילו בחשש רחוק.

חתימה על דברי אלוקים חיים ולא על הסכמים דמיוניים

בטעות הזו טעו כל החותמים על הסכמי אוסלו ששחררו מחבלים רבים ועברו על מה שכתוב בתורה. עוד עברו על מה שכתוב בתורה "לא תחנם", אל תתן להם חניה בארץ ישראל. עוד טעו שנתנו להם נשק. עוד טעו שנתנו להם לשמור על חיילים יהודים מתוך אמונה שהם לא ישתמשו בנשק להרוג את אותם חיילים. ההלכה אומרת שאסור להאמין להם, ולכן אסור להסתפר אצל ספר גוי שמא לא יתגבר על יצרו וכשיש סכין בידו ירצח את היהודי שיושב להסתפר אצלו (שו"ע יו"ד קנו). ולצערנו הערבים הללו רצחו חיילים יהודים ששמרו ביחד איתם כנגד הרוצחים מהחאמס.

אנחנו מעריכים מאוד את החכמים והפיקחים, עם זאת צריך להיזהר מכל המומחים והאלופים שמסבירים לנו למה עלינו להאמין שהסכמי אוסלו יביאו מזרח תיכון חדש כנגד מה שאמרה תורה. ולמה להאמין שההתנתקות תסיים את הסכסוך אחת ולתמיד ולא יירו טילים על אשקלון וכו' כנגד מה שאמרה תורה. בסופו של דבר מתברר שדבר אלוקינו יקום לעולם, וכל חכמתם של החכמים הללו לא שווה לאבק פורח.

כשרות במלחמה

בשבע שנות כיבוש – מותר לאכול איסור

הגמרא (חולין יז ע"א) אומרת כי בשבע השנים שבהן בני ישראל כבשו את הארץ היה מותר להם לאכול אפילו בשר חזיר, שלל אויביהם. ויש אומרים גם בשבע שנים שחילקו את הארץ (רע"א שם). לדעת הרמב"ם מותר לאכול איסור רק "אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים" (מלכים ח). והעיר הכס"מ כי "אין כוונתו במי שהוא מסוכן מחמת רעבון דהא פשיטא ואפילו אינו מחלוצי צבא נמי, אלא כשתאב לאכול ולא שכיח ליה היתרא" (וראה צל"ח חולין יז.).

אין צורך להכשיר כלים

בשו"ת הרדב"ז (ח"ו סי' ב אלפים רה) נשאל למה נאמרו הלכות הכשרת כלים רק במלחמת מדיין ולא נאמרו הלכות אלו במלחמת סיחון ועוג. ותירץ על פי הרמב"ן (במדבר לא, כג) שמלחמת סיחון ועוג הייתה חלק ממלחמת מצווה של כיבוש הארץ, ולכן היה מותר להם לאכול איסור, כל שכן שמותר להם לאכול מכלים לא מוכשרים. אבל מלחמת מדיין הייתה מלחמת נקמה שלא קשורה לכיבוש הארץ ולכן זה אסור. אמנם לפי דעת הרמב"ם לדעתו גם במלחמת רשות מותר לאכול איסורים כשאין לו מה לאכול, כדי שהלוחמים לא יהיו טרודים בחיפוש אוכל והלחימה שלהם תיפגע.

שיוכל להתפנות ללחימה

הסביר החת"ס שההיתר בנוי על מה שהתירה התורה אשת יפת תואר, רק אם יצרו מתגבר עליו. ולכן רק כשהוא רעב הותר לו, כדי שלא יהיה טרוד במלחמה להשיג אוכל כשר, התירו לו שיוכל להתפנות ללחימה. "ומכל מקום כשהיו טרודים במלחמה ובכבוש הארץ הותרו לאכל בשעת הדחק כל שהיו מוצאים בשלל נבלות וטרפות אפי' קדלי דחזירי" (המאירי). וכן כתב הרמב"ם על פטור מנטילת ידיים במלחמה "ובמחנה פטורין מנטילת ידים בתחילה מפני שהן טרודין במלחמה" (רמב"ם הלכות ברכות פרק ו הלכה ג). ולא עוד אלא שפטורים מכל אלא גם בחזרתם "וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן כך פטורין בחזרתן" (רמב"ם מלכים פ"ו הי"ג).

רק במחנה לחימה

וכתב הרב הרצוג זצוק"ל שכל ההיתר הזה הוא רק במחנה היוצא למלחמה על האויב, אבל לא במחנה כמו הקריה וכד' שיש בו בתים והכול מסודר כמו בית רגיל. כן ראינו שגם ההיתר הזה לא נועד לגרום הפקרות של ארוחות שחיתות וכד' אלא רק להקל על הלוחמים.

כך היה בימי שאול המלך: "וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא בַּפְּלִשְׁתִּים מִמִּכְמָשׂ אַיָּלֹנָה וַיָּעַף הָעָם מְאֹד: וַיַּעַט הָעָם אֶל הַשָּׁלָל וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם: וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לה' לֶאֱכֹל עַל הַדָּם וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם, גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תֶחֶטְאוּ לה' לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם" (שמואל א, יד).

מלאכה בשבת במלחמה

כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה, הרי זה משובח

בשו"ע (או"ח סימן שכח יב) "כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות ע"י אינו יהודי וקטנים ונשים אלא ע"י ישראלים גדולים ובני דעת". כי אם נעשה על ידי קטנים, עלול מישהו לחשוב שאסור לחלל שבת בשביל להציל חיים ובפעם אחרת הוא יתעצל להציל חיים כדי לא לעשות איסור שבת ויבואו לכדי סכנה (משנ"ב שם). ובאמת "כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה, הרי זה משובח" כי כל שהייה עלולה לעלות בחיי אדם. לכן אומרת הגמרא שלא מחפשים נוכרי שיעשה את המלאכה, אלא יעשה אותה יהודי שהוא כבר גדול וחייב בכל המצוות (יומא פד ע"ב). ויש אומרים שדווקא "גדולי ישראל" יעשו את המלאכה כדי שכולם יבינו שמצווה בשבת להציל נפשות ולעשות את כל המלאכות שצריך לעשות בשביל כך (רמב"ם פירוש המשניות, עי' משנ"ב).

אם לא יתעכב כלל – אפשר על ידי גוי

לדעת הרמ"א אם אין שום דיחוי ואין שום איחור, כדאי לעשות את המלאכה על ידי גוי. ואם אין גוי כדאי לעשות את המלאכה בשבת בשינוי, ובלבד באופן של "בלא דיחוי ובלא איחור". והט"ז ס"ק ה' חלק על הרמ"א בתוקף וכתב "עיקרא דמילתא שלא ישגיח על העכו"ם כל עיקר אם רואה סכנה בבירור, ויש אפי' ספק הצלה – הזריז ה"ז משובח אם יעשה הוא עצמו כי אף על פי שהעכו"ם לפנינו ועושה ההצלה מ"מ הישראל יעשנה טפי בזריזות". ולכן אלה שמחפשים גוי עוברים על איסור, ובוודאי אם נגרמת דחייה כלשהיא, או משהו פחות בזריזות או ביעילות.

ומכאן לכל הפעולה של חיילים שלפי דעת השו"ע והט"ז אסור לחפש נוכרי או לחפש שינוי לעשות את המלאכה, כי השינוי הזה עלול להפריע אפילו רגע אחד, ועלול לגרום בפעם הבאה למישהו אחר להשתהות מחוסר ביטחון שהפעולה הזאת מותרת בשבת, וגם לדעת הרמ"א לא צריך נוכרי אם יש חשש לשיהוי כלשהוא.

וידע כל חייל העושה מלאכה בשבת שהוא עושה מצווה גדולה ביותר, וכבר היה מעשה במישהו ששאל את הרב האם לנסוע בשבת למילואים בשעת מלחמה ואמר לו הרב זצוק"ל כי אם יש לו ספק – הרב יסיע את החייל ברכב בשבת עד שיגיע לבסיס. שהעוזר את ישראל כעוזר את השכינה. ואשרי כל החיילים הרבים שנלחמים למען כבוד ה' יתברך, ומגינים ומצילים אותנו ואת העולם כולו משלטונם אלה שמאיימים לשלוט ברצחנותם על העולם כולו.