בס"ד

קול צופייך, קרח תשע"ד, גליון מס' 725

וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה – פדיון שבויים

 

החובה לשחרר שבויים

פדיון שבוים – מִצְוָה רַבָּה

הגמרא (בבא בתרא ח ע"א) מספרת על אמו של המלך הנוכרי שְׁבוֹר, שנקראה בשם אִיפְרָא הוֹרְמִיז, ששלחה אַרְנָקָא דְּדִּינָרֵי לרַב יוֹסֵף וביקשה ממנו לתת את הכסף לְ"מִצְוָה רַבָּה". רַב יוֹסֵף היה עסוק בשאלה מהי "מִצְוָה רַבָּה" שאליה ראוי להפנות את תרומתה של אם המלך. אָמַר לו תלמידו אַבַּיֵי, כי לכאורה מצוות פדיון שבויים היא "מִצְוָה רַבָּה". שהרי אמרה הגמרא "אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַיְּתוֹמִים, אֲפִלּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים", משמע שזאת התרומה היותר משמעותית שאפשר לתת, ואעפ"כ אי-אפשר לתת אותה מכספי יתומים קטנים.

שֶׁבִי קָשֶׁה מִכּוּלָּם, דְּכוּלְּהוּ אִיתִנְּהוּ בֵיהּ

מסבירה הגמרא למה פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים הוּא "מִצְוָה רַבָּה". כיוון שכתוב בירמיה (טו): "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, אָנָה נֵצֵא? וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר ה': אֲשֶׁר לַמָּוֶת – לַמָּוֶת, וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב – לַחֶרֶב, וַאֲשֶׁר לָרָעָב – לָרָעָב, וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי – לַשְּׁבִי". היוצאים מירושלים בימי המצור של נבוכדנצר היו צפויים לאחד מהנוראות הללו.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כי יש פה ארבע אפשרויות (מוות, חרב, רעב, שבי) ו"כָּל הַמְּאוּחָר בְּפָסוּק זֶה – קָשֶׁה מֵחֲבֵרוֹ". חֶרֶב קָשָׁה מִמָּוֶת (טבעי) שהנהרג בחרב גם מת וגם מתנוול. רָעָב קָשֶׁה מֵחֶרֶב, כי נוסף בו צער זמן גדול. על זה נאמר (איכה ד): "טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב". שֶׁבִי קָשֶׁה מִכּוּלָּם, דְּכוּלְּהוּ אִיתִנְּהוּ בֵיהּ. השבוי עלול לסבול מכל הגזירות הללו גם יחד. הפחד מכל ארבעת הדברים הללו מביא לשבוי את הצער של כולם, לכן הפודה אותו משביו מקיים את ההצלה הגדולה מכולן.

ארבע מצוות "עשה"

ב"שולחן ערוך" )יורה דעה סימן רנב( מובאים דברי הרמב"ם שכתב: "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים". לכן אם אנשים תרמו כסף לכל דבר של מצווה "יכולים לשנותן לפדיון שבויים". בהמשך מביא הרמב"ם שיש ארבע מצוות "עשה" בפדיון שבויים, וארבע מצוות "לא תעשה" למי שלא מסייע בפדיון שבויים. "המעלים עיניו מפדיון שבויים עובר על 'לא תאמץ את לבבך'. ועל 'לא תקפוץ את ידך'. ועל 'לא תעמוד על דם רעך'. ועל 'לא ירדנו בפרך לעיניך'. ובטל מצות 'פתוח תפתח את ידך לו'. ומצות 'וחי אחיך עמך' 'ואהבת לרעך כמוך' 'והצל לקוחים למות' והרבה דברים כאלו".

כל הזריז הרי זה משובח

לכן "אין לך מצוה רבה כפדיון שבויים". ולכן "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים". עם זאת לא פודים שבויים במחיר של שבויים אחרים. "מַאי חָזִית דְּדָמָא דִידָךְ סוּמָק טְפֵי, דִּלְמָא דָמָא דְהַהוּא גַבְרָא סוּמַק טְפֵי?" – מה ראית שהדם שלך אדום יותר? אולי דם האדם האחר אדום יותר? (יומא פב ע"ב).

אבנים תמורת לב אדם

בגלל חשיבותו הרבה של פדיון השבויים, "אנשי העיר שגבו מעות לבנין בית הכנסת, ובא להן דבר מצוה מוציאין בו המעות. קנו אבנים וקורות לא ימכרום לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים. אע"פ שהביאו את האבנים וגדרום ואת הקורות ופסלום והתקינו הכל לבנין – מוכרין הכל לפדיון שבויים בלבד. אבל אם בנו וגמרו – לא ימכרו את בית הכנסת אלא יגבו לפדיונן מן הצבור" (הלכות מתנות עניים פרק ח הלכה י).

גדולי החכמים עסקו בפדיון שבויים

נס קריעת הנהר

בכמה וכמה מקומות מצינו שחכמי ישראל הגדולים עסקו בפדיון שבויים. כך הסיפור במסכת קידושין (פא ע"א) בדבר השבויות שטופלו על-ידי חכם שנקרא בשם המחייב "רב עמרם חסידא". הוא לימד את החכמים במעשיו את הכלל כי אין שום צדיק וחסיד שיש לו ביטוח כי לא יחטא, ומוטב להתבייש בעולם הזה ולא להתבייש בעולם הבא. כמו כן מובא בגמרא (יבמות מה ע"א) הסיפור עם רבי אחא שר הבירה ור' תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו, ששחררו שבויות ישראל.

המפורסם ביותר הוא הסיפור (חולין ז ע"א) על פנחס בן יאיר, שעסק בפדיון שבויים ובדרך נעשה לו נס שהיה גדול מקריעת ים סוף או לפחות כמוהו. וכיוון שהגמרא מספרת על המצווה שרבי פנחס בן יאיר עסק בה באותה שעה, בוודאי הנס קשור לאותה מצווה. שם מסופר שרבי פנחס בן יאיר פגע בדרכו לפדיון שבויים בְּנהר גִינָאִי. אָמַר לו רבי פנחס לנהר גִּינָאִי: "חֲלֹק לְמֵימֶיךָ וְאֶעֱבֹר בְּךָ. אָמַר לוֹ (הנהר לרבי פנחס): אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֶךָ, וַאֲנִי הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנִי. אַתָּה סָפֵק עוֹשֶׂה, סָפֵק אִי אַתָּה עוֹשֶׂה, וַאֲנִי וַדַּאי עוֹשֶׂה". לא הסכים הנהר ולא חלק את מימיו כדי שיעבור בו רבי פנחס.

אָמַר לוֹ (רבי פנחס לנהר): "אִם אִי אַתָּה חוֹלֵק – גּוֹזְרַנִּי עָלֶיךָ שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ בְּךָ מַיִם לְעוֹלָם". נבהל הנהר וחלק את מימיו לרבי פנחס. אחר כך חזר וחלק את מימיו פעם נוספת ליהודי שליווה את רבי פנחס ונשא חיטים של פסח. הכול שלא יירטבו החיטים במי הנהר. לאחר מכן ביקש רבי פנחס שייפתח הנהר לצורך נוכרי שהתלווה אליהם בדרך. שלא יתמהו עליו ויאמרו: "כָּךְ עוֹשִׂין לִבְנֵי לְוָיָה?". שעזבו מאחור את הנוכרי שליווה אותנו בלי שיעבור את הנהר הגועש. כל זאת בעקבות אותה מצווה רבה שעוסק בה רבי פנחס בן יאיר.

כבודן של השבויות

עוד מספרת הגמרא (כתובות כג ע"א) על אביו של האמורא שמואל שחי בבבל. האב נקרא בפי העם "אבוה דשמואל" על שם בנו האמורא המפורסם. אבוה דשמואל היה בעל מעשים בפני עצמו וטיפל בשבויות יהודיות ששוחררו והובאו לנהרדעא. הציב עליהן אבוה דשמואל שמירה שלא ינסו בני בלייעל לנצל את חולשתן אחרי השחרור מיד השבאים הנוכרים.

מספרת הגמרא ששמואל שאל את אביו למה הוא כל כך מתאמץ לשמור על השבויות ואמר: וכי מי שמר עליהן כל הזמן שהיו בשבי? ענה לו אביו בקפידא: אילו בנותיך היו שבויות, היית מזלזל בהן כך? אומרת הגמרא כי משפט זה היה "כשגגה שיוצא מלפני השליט". התגשמו דברי אבוה דשמואל ונשבו בנותיו של שמואל. למזלן לא פגעו השבאים בצניעותן של הבנות, והן הובאו למכירה בארץ-ישראל.

כיוון שבנותיו של שמואל היו חכמות, הן ידעו להציג את עצמן כראוי לפני חכמי ארץ-ישראל. ביקשו מהשבאים לעמוד מחוץ לבית המדרש. נכנסה כל אחת מהבנות השבויות לפני רבי חנינא ואמרה: "נשביתי, וטהורה אני". פסק לה החכם: את מותרת להינשא לכוהן. אחר ההיתר נכנסו השבאים לבית המדרש וביקשו למוכרן. אמר רבי חנינא: הבנות החכמות הללו הן בנות של מורה הוראה בישראל (אילו היו נכנסים השבאים אתן, הן היו מוחזקות כ"שבויות" בגלל השבאים. במקרה זה הן לא היו נאמנות באומרן "טהורה אני". באופן שהן באו תחילה לומר שהן שבויות, הן הוחזקו "שבויות" על-פי דבריהן, על כן הן נאמנות באומרן "טהורה אני". ש"הפה שאסר, הוא הפה שהתיר").

אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן

חכמינו – עיניהם בראשם

למרות הערך הגדול של ה"מצווה רבה" לשחרר שבויים מיד שוביהם, אומרת הגמרא (גיטין מה ע"א): "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". לא משלמים עליהם יותר ממה שהיה מקובל באותה תקופה ולא נותנים יד לסחטנות יתר של החוטפים. הכול מתוך אהבת ישראל וראייה מפוקחת של המציאות. רצו חכמינו לתת לנו כלים שלא ינצלו השבאים את תמימותנו וטוב לבנו ויעלו את מחיר היהודים על מחיר שאר הנמכרים בשווקים. כך גם לא יתאמצו השבאים לשבות עוד יהודים בראותם כי היהודים משלמים כסף רב תמורת שחרורם.

ראייה מרחיקת לכת זו רואה כי הטובה המתמשכת בעלת המשקל מכריעה יותר מהטובה הרגעית של שחרור אותו פלוני שמחירו מעל המחיר הרגיל. זאת הנהגה ציבורית אחראית. לעומתה יש הנהגה שמעצימה את טובת הרגע לעומת הטובה העתידית.

אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת

על אלה שנוהגים בשיקול זה ושמחים בהצלחה עכשווית, חוגגים את הרגע בלי לראות את העתיד – עליהם כותב הנביא ישעיה (כב יג) "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן, אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת". עליהם אומר הנביא: "וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן אָמַר ה' אלוקים צְבָאוֹת" (ראה תענית יא ע"א).

לצערנו אנו נדרשים לעסוק בסוגיית החטיפה בגלל הוויתור והשמחה הרגעית שהייתה בשחרור שליט. שמחה ששעבדה את העתיד של כולנו. שחרור מחבלים שהביא אחריו עשרות ניסיונות של מחבלים לחטוף יהודים ישראלים. הפעם הם הצליחו לחטוף שלושה.

הידרדרות מוסרית עם דם על הידיים

התבוננות על ההתנהלות של ישראל לאורך השנים בסוגיית החטיפות מלמדת כי אחרי כל כניעה למחבלים עולה המחיר שמדינת ישראל נדרשת ומשלמת עבור שחרור אזרחים וחיילים. כל זאת למרות שהיא יודעת שהמחבלים לא חוזרים לדרך הישר ומעודדים את חבריהם להרוג. חלקם חוזרים בעצמם להרוג. יש רשימה ארוכה של עשרות פיגועים עם נפגעים שבוצעו על-ידי אותם רוצחים משוחררים. מאות ישראלים נהרגו ונפצעו מידי אותם מחבלים ששוחררו בעסקות השונות.

את ההידרדרות ביכולת העמידה של ישראל ניתן לראות במספרים. לפני 40 שנה דרשו המחבלים שחרור 20 מחבלים תמורת כ-100 תלמידי בית-ספר שנשבו על ידם במעלות. מדינת ישראל לא הסכימה. היא הבינה כי כניעה למחבלים תעודד חטיפות ותגרור כניעות אחרות בתנאים גרועים והולכים. על-פי עיקרון זה היא לא נכנעה בתנאים קשים מאוד, אחרי חטיפת המטוס לאוגנדה. בעקבות אותו עיקרון היא יזמה את המבצע המדהים של שחרור החטופים באנטבה והצליחה לקבוע אמת מידה של מוסריות אחרת לכל העולם כולו.

אחרי שנים נכנעה מדינת ישראל וויתרה על עקרונותיה. בתחילה היא שיחררה 76 מחבלים תמורת חייל אחד חטוף. מאז עולה המחיר בהתמדה. מעסקה ג'יבריל לעסקת טננבוים, ומעסקה זו לעסקת שליט שבה שוחררו 1027 מחבלים בתנאים מסוכנים תמורת חייל אחד, ביניהם שוחררו מחבלים רוצחים עם דם על הידיים.

ההידרדרות המוסרית צברה תאוצה, מחבלים שוחררו תמורת חיילים שנפטרו ותמורת חלקי גופות. אחר כך שחררו מחבלים רוצחים תמורת הזכות לשוחח עם הרשות הפלסטינית. כל ההידרדרות הזאת נבעה מהוויתור הראשון של ממשלת ישראל על העיקרון המוסרי. וכל שחרור גורר אחריו הרג יהודים חפים מפשע.

שחרור שבויים בימי האבות

עונש קבוצתי

אם לא משלמים יותר מכדי דמיהם של השבויים, איך משחררים שבויים שהשובה לא מסכים לשחררם בתנאים שלנו? בשביל זה יש תורה. התורה מספרת לנו על השבויים הראשונים מעם ישראל, הלוא הן השבויות שרה ורבקה שנחטפו על-ידי פרעה ואבימלך.

"וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה" – "וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם" (בראשית יב). "וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה" – "כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם" (בראשית כ). אותו אבימלך או בנו מנסה גם לחטוף את רבקה. "כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם" (בראשית כו). כולם מבינים שחטא החטיפות גורר תמיד עונש קבוצתי.

כך היה גם עם דינה, בתו של יעקב, שנחטפה על-ידי שכם בן חמור החיווי נשיא הארץ. אחיה מכים את כל העיר שכם: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (בראשית לד). ומסביר הרמב"ם, כי כל העיר אשמים בכך שנתנו לשכם בן חמור חיפוי וגב מוסרי לעשות כזה עוול, ולא העמידו בית-דין לענוש אותו על חטיפתו. בגלל זה כולם נענשים קשות. וזאת הסיבה גם אצל פרעה ואבימלך (רמב"ם הלכות מלכים פרק ט יד). "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל (את דינה) והם ראו וידעו ולא דנוהו".  לכן כל תושבי שכם משלמים את מחיר העוול של האונס והחטיפה. הם היו שותפים עקיפים לפשע של שכם בן חמור בכך שלא העמידו אותו לדין. באותה מידה כל תושבי חברון ועזה שותפים לפשע של שבי שלושת הנערים. מותר להפסיק לכולם חשמל ומים עד שיוחזרו הנערים בריאים ושלמים.

החזרת כוח ההרתעה

במלחמה הראשונה עם עמלק נשבו יהודים "וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". חכמינו במדרש (ילקוט שמעוני במדבר – פרק כא – המשך רמז תשסד) אומרים "שביה" אין כתיב כאן, אלא "שבי". ללמדך שהעמלקים שבו מישראל שפחה אחת. האם ישראל באים עם העמלקים למשא-ומתן? האם הם נשברים?

"וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר. אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי – וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה". האם היה מוצדק לצאת למלחמה בעבור שפחה אחת? כנראה שכן. זאת המשמעות של כוח ההרתעה שהתורה מלמדת אותנו.

רבים ביד מעטים מאנשי דוד

גם דוד המלך (שמואל א פרק ל) נאלץ להתמודד עם בעיה זו של שבויים. העמלקים פושטים על העיר של דוד "וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ: וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם". דוד ואנשים בוכים עד שנגמר להם הכוח לבכות. "וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ, עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת".

אנשיו של דוד מאשימים אותו ורוצים להרוג אותו, כאילו הוא אשם. "וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ, כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם אִישׁ עַל בָּנָיו וְעַל בְּנֹתָיו". דוד פונה לאלוקים. פונה לאורים ותומים "וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּה' אֱלֹקָיו". זאת הדרך.

דוד רודף יחד עם 600 איש אחרי כוח לוחמים שגדול מהם פי כמה. שליש מאנשיו של דוד נחלשים ונעצרים בדרך. עם 400 הנותרים הוא רודף אחרי העמלקים. הוא משיג אדם שנותן לו מידע על הכוח העמלקי שלפניו ומנצל את כוח ההפתעה: "וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל פְנֵי כָל הָאָרֶץ אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכָל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה: וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ". כך משחררים שבויים.

מעשה אבות סימן לבנים

מנין למד דוד הלכה זו? מאברהם שנחלץ לשחרר את לוט ומשפחתו שנשבו בידי ארבעה מלכים (בראשית יד, יד-טז). במאמץ מיוחד רדף אברהם אחרי ארבעת המלכים שניצחו את הענקים ואת חמשת מלכי סדום, רדף אחריהם מרחק גדול, מחברון עד דן (200 ק"מ), ושחרר את החטופים. אחר כך הוא ממשיך את חלקו השני של הקרב במרדף עד חובה אשר משמאל לדמשק להשלים את הנקמה.

גם כאן מתארת התורה את יחסי הכוחות הבלתי שווים: "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת". אלה החיילים של אברהם אבינו (ראה נדרים לב ע"א). בעקבות הפעולה המוסרית הזאת מתמנה אברהם אבינו באותה שעה לנשיא לכל העמים. לא רק בגלל כוחו, אלא בגלל כוחו המוסרי לא לשאת ולתת עם חוטפים. לא לאפשר להם לנהל את העולם על-פי הבריונות שלהם. על כן ברכוהו כולם ב"עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" – "שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלוקים ולקצין" (רש"י בראשית יד יז).

אין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם

שמא יקצפו השבאים

יש מקשים על ההתנהגות התוקפנית מהמשנה (גיטין מה, א) שמביאה את ההלכה כי "אין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבויין". הגמרא שואלת: "מאי בינייהו? איכא בינייהו דליכא אלא חד" – אם יש שבוי אחד בלבד. לדעת רשב"ג מותר להבריח אותו. לדעת תנא קמא אסור מחשש לתיקון העולם כולו. שמא יקצפו השבאים על השבויים העתידים לבוא ויתנום בשלשלאות ובחריצים.

גם רשב"ג חושש לתיקון העולם. אלא שרשב"ג לא חשש לתיקון העולם כולו, אלא רק לאותה מכירה של שבויים. אם יש שבויים אחרים עם אותו שבוי לא מבריחים אותו, שמא יקצפו השבאים לייסר את הנותרים בייסורים שלא יברחו. ותנא קמא חושש לשבירת מסגרת מסחר השבויים כולו. שאם נבריח שבויים – יישברו כללי המסחר ולא יהיה אפשר לפדות שבויים. ה"בית יוסף" (יו"ד רנב) פסק כתנא קמא. וכן פסק ב"שולחן ערוך" (סעיף ה) "אין מבריחין השבויים, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מכבידים עולם עליהם ומרבים בשמירתם".

פדיון עצמי

למרות האיסור להבריח שבויים, מותר לאדם לברוח מעצמו, אע"פ שיכול להיגרם מזה סיכון לאחרים שיכבידו על שמירתם. כך משמע מהגמרא שם, שמביאה מיד אחר כך את הסיפור על רב עיליש שנשבה על-ידי ליסטים ביחד עם בנותיו של רב נחמן.

"יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי אתא עורבא וקא קרי ליה אמר ליה מאי קאמר אמר ליה עיליש ברח עיליש ברח אמר עורבא שיקרא הוא ולא סמיכנא עליה אדהכי אתא יונה וקא קריא אמר ליה מאי קאמרה אמר ליה עיליש ברח עיליש ברח אמר כנסת ישראל כיונה מתילא שמע מינה מתרחיש לי ניסא".

תרגום ופירוש: באותו שבי היה איש אחד שבקי בשפת עופות. יום אחד אמר לו האיש הבקי בשפת העופות כי אחד העורבים אומר: "עיליש בְּרח, עיליש בְּרח". אמר רב עיליש: העורב הזה שקרן הוא ואני לא סומך עליו. אחר כך באה יונה. שוב אמר אותו איש הבקי בשפת עופות כי גם היונה אומרת: "עיליש בְּרח, עיליש בְּרח". אמר רב עיליש: כנסת ישראל נמשלה ליונה. אם היונה אומרת לי, אברח. בבריחתו מתלווה אליו האיש הבקי בשפת העופות, אבל אותו איש נתפס בבריחתו, לעומת רב עיליש שברח וניצל.

הסיפור שהגמרא מביאה מיד אחרי האיסור להבריח מלמד כי מותר לאדם להציל את עצמו למרות שיש בזה נזק עקיף לאחרים. כשם שמותר לאדם לשלם על פדיון עצמו כל מה שירצה ("שולחן ערוך" יורה דעה רנב ס"ע ד). ויש אומרים שגם את אשתו הוא יכול וחייב לפדות בכל מחיר (אה"ז עח). כך פוסק ה"פתחי תשובה" (יורה דעה סימן רנב ס"ק ו) בשם תשובת "חות יאיר" (סי' רי"ג) כי פשוט שכל יחיד יכול לברוח, ואין לו לחוש על שאר השבויים אשר יושבים שם. ואפילו מידת חסידות ליכא בזה. רק בדבר שיינצל אחר ויבוא ההיזק מיד לחברו, או שעושה זה דבר שהדבר בעצמו מזיק לחברו. וכן אם כבר בא לו נזק, אסור לסלקו מעליו אם ע"י כך יבא היזק לחברו. אבל בריחה אינה מזקת באופן זה ומותר לברוח.

אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִֹּיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם

צריך לומר, כי מה שנאמר על האבות הקדושים ודוד המלך שהתקיפו את האויבים, הצילו את השבויים והכו את השבאים – זה מעשה אבות סימן לבנים. ומה שנאמר במשנה, שאין מבריחים את השבויים, הוא במציאות שאין לנו כוח על השבאים. שאם נבריח – נזיק לכל השבויים האחרים. אבל כשיש כוח, היה אומר הרב זצ"ל שצריך לנהוג בהם מנהג דוד המלך שאמר: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִֹּיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם".

בשעה הזאת אנו צריכים להתחזק ולהכות את כל אויבינו שוק על ירך. לקיים בהם מה שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ, וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם, וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף" (שמות כג). וְאוֹמֵר: "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן, עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה'" (שם טו). ויחזרו כל השבויים החטופים לביתם בריאים ושלמים. אמן ואמן.

 

סיפור על מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל:

כשרה להינצל מהשבי

מספר הרב אבינועם הורביץ, ראש הישיבה התיכונית קריית-ארבע:  איש עשיר ששמו סגר עדס, שגר בברזיל, היה תומך קבוע במוסדות תורה בישראל. דא עקא, כנופיות פושעים בברזיל אורבות באופן קבוע לבני משפחות של עשירים לחטפם ולשחררם תמורת כופר נפש, וידיה של משטרת ברזיל קצרות מלהושיע. כך קרה לאשתו של אותו עשיר, שנחטפה על-ידי כנופיה של שודדים אלימים במוצאי יום-טוב ראשון של סוכות, והם תבעו בשביל שחרורה סכום כסף עצום.

הניסיון בברזיל לימד כי תשלום כופר לא פותר את הבעיה, לפעמים הוא רק מחריף אותה. זו הסיבה שבגללה אמרו חכמינו שלא משחררים את השבויים יתר מכדי דמיהן. לפעמים אחרי קבלת דמי הכופר היו השובים חוטפים עוד ועוד מבני המשפחה. לפעמים היו הורגים את השבויים שלא יספרו פרטים על החוטפים.

חבר של משפחת האישה החטופה התקשר אלי במוצאי-שבת שלנו, שזה עדיין שבת אצלם, ואמר לי: למרות שעכשיו עוד שבת וחג, היות שמדובר בפיקוח-נפש, לך בדחיפות לרב מרדכי אליהו שיפעל בשמים למען שחרורה.

הרב אליהו אמר לי: "לך לקברו של החיד"א ז"ל ותאמר שם את כל אותיות שמה של האישה מספר התהילים של החיד"א, ותראה ישועות במהרה בקרוב". עוד באותו לילה הלכתי לקברו של החיד"א וקראתי את פסוקי התהילים לפי ההנחיה של הרב אליהו. לאחר השחרור התברר שבאותו לילה החליפו החוטפים את מקום השמירה של האישה החטופה, חילופין שבסופו של דבר הביאו לשחרורה. וכיצד?

אישה זו שמרה כל חייה על כשרות בדבקות. כשהגיעה לידי החוטפים, היא לא הסכימה לאכול כלום, רק בננות. הירקן שהחוטפים קנו אצלו שאל אותם למה הם צריכים כל כך הרבה בננות, והם אמרו שיש אצלם אישה אחת יהודייה שאוכלת רק בננות.

הירקן שמע בתקשורת על החטיפה של האישה היהודייה, הוא קישר עניין לעניין ודיווח למשטרת ברזיל. לשוטרים האמיצים לא נותר לעשות יותר מדי בכדי שהגברת תחזור לביתה במהרה בשמחה, בשמחת תורה.