צדיק שמגן על דורו

חברים מקשיבים לקולך

תורה ברומו של עולם

מרן הרב אליהו זצוק"ל אהב מאוד את הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל. במשך שנים הם נפגשו מדי שבוע ועסקו בתורה העומדת ברומו של עולם, ובדרכים להנחיל אותה לעם ישראל בכל אתר ואתר. מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר על הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל שהוא גדול מרביצי התורה בימינו. מי שראה את רבבות התלמידים שהלכו אחר מיטתו בגשם שוטף הבין את גודלו ואת עוצם השפעתו של הרב חיים דרוקמן זצוק"ל.

אהבת ישראל

כאשר הרב אליהו זצוק"ל נשאל פעם איך מתחזקים באהבת ישראל, הוא השיב בבדיחות שיש בה הרבה לימוד: "אני אוהב את הרב דרוקמן והוא אוהב את עם ישראל, כך אני מקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך". ובאמת מי שראה את מסירות הנפש של הרב דרוקמן לתלמידיו ידע שהוא מסר את כולו למען תלמידיו ולמען הפצת התורה בעם ישראל. ביום ובלילה, בארץ ובחו"ל. עם ראשי המדינה ועם האחרון שבישראל.

תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה

באהבתו של הרב את הרב חיים דרוקמן זצוק"ל, הוא היה מגיע לבקרו ולתת שיעור בישיבה שלו בכל פעם שהיה באזור. וכך הייתה האהבה של הרב דרוקמן כלפיו, בכל פעם שהרב היה חוזר מסיבוב שיעורים בחו"ל היה ממתין לו הרה"ג דרוקמן בשדה התעופה לקבל את פניו. עליהם אומרת הגמרא (שבת סג ע"א): "אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא שומע לקולן שנאמר היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני".

והאמת והשלום אהבו

עיקר הלימוד שלהם היה איך לשלב את אהבת ישראל העצומה עם הצורך להציב גבולות הלכתיים ברורים. השילוב שזכריה הנביא היה אומר עליו כי הוא המפתח לגאולה: "והאמת והשלום אהבו". שניהם ידעו כי קל מאוד להיסחף לדרישת אמת קנאית שמביאה מחלוקת וחורבן. קל גם להיסחף לדרישת האהבה והשלום שעלולה להביא לוויתורים בהלכה. צריך הרבה לימוד וסייעתא דשמיא כדי לא להיות חצי שלום וחצי הלכה. בניין המקדש בא משלמות של אהבת ישראל עם שלמות של שמירת תורה ומצוות. ואת הדרך הזו הם הנחילו לתלמידיהם.

מחלוקת בית יהודה ובית יוסף לדורות

מחלוקת שמורידה למ"ט שערי טומאה

אחד השיעורים החשובים ששמעתי מהרב חיים דרוקמן כשלמדתי בישיבה, היה השיעור על ההפטרה של פרשת ויגש שעוסקת בחיבור שבין עץ יהודה לעץ יוסף. הנבואה הזאת מדברת על אחד הנושאים הכי חשובים בעם ישראל שמתחיל מספר בראשית שבו האחים שונאים את יוסף כמעט עד מוות.

חלק גדול מספר בראשית עוסק בנזק הנורא של שנאת האחים הזאת. הצער הגדול של יעקב אבינו שסילק ממנו את השכינה. הירידה של עם ישראל לגלות הקשה של מצרים, עם כל הירידה הרוחנית של עם ישראל למ"ט שערי טומאה.

ניסיון לתקן את המחלוקת בימי דוד

דוד רואה את הנזק הנורא של המחלוקת הזו שבה הוא נרדף כמעט עד מוות. רדיפה שבעטיה נהרגו כל הכוהנים של נב עיר הכוהנים, ובגללה הוא נאלץ לברוח לאכיש מלך גת במקום לעזור לעם ישראל במלחמתו בפלישתים.

דוד מנסה להביא סוף למחלוקת עם בית שאול. הוא נזהר מאוד בכבודו של שאול שרודף אותו. לאחר מות שאול הוא מביא את מפיבושת להיות מאוכלי שולחנו, שולחן המלכות, וללמוד ממנו תורה.

רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה

אחרי מרד אבשלום דוד מפקפק מעט במהלך האיחוד הזה ומסלק את מפיבושת מחצי נחלתו. חכמינו אמרו שכאן מתחיל הקרע בין שני חלקי עם ישראל. "אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה" (שבת נו ע"ב).

חלוקת הממלכה מביאה מלחמת אחים בין יהודה לישראל, שבאחד הקרבות ביניהם מפיל אביה מלך יהודה "חֲלָלִים מִיִּשְׂרָאֵל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר" (דברי הימים ב פרק יג יז). חצי מיליון הרוגים שמרוב שנאת חינם שהייתה בהם עשו את נשות החיילים הללו עגונות.

מחלוקת שהביאה לחורבן הבית

המחלוקת הזו החלישה מאוד את עם ישראל במאבקו מול אויביו מבחוץ. המחלוקת הזו "הכריחה" את ירבעם להרחיק את ישראל מירושלים עיר רחבעם, ובמקומם הוא יוצר להם שני עגלי זהב. כל זה הוא נפילה רוחנית גדולה שהביאה את החורבן והגלות לעם ישראל: "אמר רב יהודה אמר רב אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו" (שבת נו ע"ב).

אחדות בין יהודה ליוסף מביאה גאולה

נעשו בני ישראל אגודה אחת התקינו עצמכם לגאולה

בפרשת השבוע אנחנו לומדים שאפשר להתגבר על המחלוקת הזאת. יהודה ניגש ליוסף ומוסר את נפשו להציל את בנימין. התוצאה היא גאולה חלקית ליעקב שחוזרת אליו השכינה. "ותחי רוח יעקב אביהם" – ה' מדבר איתו, הצער עוזב את המשפחה והם כולם זוכים לכבוד מלכים במצרים.

את גלות מצרים כבר אי אפשר לעצור, אבל יעקב מגלה להם ולעם ישראל כולו את אחרית הימים. "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט). ובמדרש: "האספו מעשרת השבטים והקבצו לשבט יהודה ובנימין – ציווה אותן להיות נוהגין בשבט יהודה ובנימין בכבוד". עוד לימד אותם כי אחדות מביאה גאולה. "נעשו בני ישראל אגודה אחת – התקינו עצמכם לגאולה" (רבה בראשית – פרשה צח פסקה ב).

עץ יהודה ועץ יוסף

ההפטרה של פרשת ויגש היא הנבואה של יחזקאל על חיבור עץ יהודה ועץ אפרים. נבואה שכתובה בספר יחזקאל אחרי הנבואה על התלכדות העצמות היבשות ותחייתן, נבואה שה' מפרש אותה כקיבוץ עם ישראל מהגלויות לארץ ישראל. "כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".

ה' ממשיך לפרש ליחזקאל את החזון על איחוד העצמות בנבואה השנייה על שני עצים שנהפכים בתחילה לאחדים בידי יחזקאל, ואחר כך הם נהפכים להיות אחד בידו.

בין משל העצמות למשל העצים

הסיבה שבגללה יחזקאל עובר ממשל על אחדות העצמות למשל על אחדות העצים היא בגלל שבנבואה הראשונה הוא מתנבא בחזון לעצמו. בנבואה השנייה הוא נדרש להסביר לעם ישראל את חשיבות האחדות שבין המחנות, ולכן הוא לוקח שני עצים. "קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑יו וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָֽיו" (שם טז). "וְכַֽאֲשֶׁר֙ יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ בְּנֵ֥י עַמְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר הֲלֽוֹא־תַגִּ֥יד לָ֖נוּ מָה־אֵ֥לֶּה לָּֽךְ" – תסביר להם את ערך האחדות.

אחדים או אחד

כדאי לשים לב שכאשר מקרבים את שני העצים ביחס שווה ביניהם אין אחדות שלמה. הם מתקרבים מאוד אבל נשארים שניים, אחדים. "וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ" (יחזקאל לז, יז). רק כאשר עץ יהודה נמצא במקום הנכון שלו מעל עץ יוסף הם הופכים להיות ממש אחד. "דַּבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֘ אֲדֹנָ֣י ה֒' הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת־עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑יו וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת־עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי" (יחזקאל לז, יט).

כל הברכות כתוצאה מהאחדות

הנביא מפרט את התוצאות הרבות של האחדות הזו, וכשקוראים אותן קשה להבין איך נשארים במחלוקת. וכך כותב הנביא א] קיבוץ גלויות מבין הגויים לארץ ישראל: "וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֘ אֲ-דֹנָ֣י ה֒' הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֙חַ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ־שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל־אַדְמָתָֽם: ב] שלטון אחד שלא מפוצל לשתי ממלכות כמו בימי בית ראשון: "וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִֽהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א יִֽהְיוּ־עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד". ג] סור מרע – תופסק עבודת האלילים וייפסקו הפשעים: "וְלֹ֧א יִֽטַמְּא֣וּ ע֗וֹד בְּגִלּֽוּלֵיהֶם֙ וּבְשִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וּבְכֹ֖ל פִּשְׁעֵיהֶ֑ם וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֹתָ֗ם מִכֹּ֤ל מוֹשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חָטְא֣וּ בָהֶ֔ם וְטִהַרְתִּ֤י אוֹתָם֙ וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים".

ד] עשה טוב – משפט מתוקן ושמירת המצוות: "וְעַבְדִּ֤י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם וּבְמִשְׁפָּטַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְחֻקֹּתַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם". ה] יתיישבו בארץ ישיבת קבע: "וְיָשְׁב֣וּ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לְעַבְדִּ֣י לְיַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁבוּ־בָ֖הּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְיָשְׁב֣וּ עָלֶ֡יהָ הֵ֠מָּה וּבְנֵיהֶ֞ם וּבְנֵ֤י בְנֵיהֶם֙ עַד־עוֹלָ֔ם וְדָוִ֣ד עַבְדִּ֔י נָשִׂ֥יא לָהֶ֖ם לְעוֹלָֽם". ו] יהיה שלום: "וְכָרַתִּ֤י לָהֶם֙ בְּרִ֣ית שָׁל֔וֹם בְּרִ֥ית עוֹלָ֖ם יִהְיֶ֣ה אוֹתָ֑ם" ז] ברכה גדולה: "וּנְתַתִּים֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אוֹתָ֔ם" ח] בניית המקדש: "וְנָתַתִּ֧י אֶת־ מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם". ט] השראת שכינה: "וְהָיָ֤ה מִשְׁכָּנִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם". י] קידוש השם עולמי: "וְיָֽדְעוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֚י אֲנִ֣י ה֔' מְקַדֵּ֖שׁ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל בִּהְי֧וֹת מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם".

לעד ולעולמי עולמים

חמש פעמים כתובה המילה "עד עולם" או "לעולם" בנבואה הזו של אחדות ישראל, שהיא כמובן כנגד המחלוקת שהחריבה את הבית הראשון ואת הבית השני, והיא כמובן מלמדת אותנו שהאחדות בעם ישראל מביאה ברכה שמתמשכת זמן רב מאוד, עד עולם.

מקום המקדש – מקום החיבור

להבין את חשיבות החיבור מספרת הגמרא כי מאז כניסת עם ישראל לארץ ישראל הם לא מוצאים את ירושלים, את המקום שה' בחר לשכן בו את שמו. רק כשיושבים דוד ושמואל ועוסקים בזה הם מוצאים את מקום המקדש. והמקום הוא דווקא בנקודת החיבור שבין שבט יהודה לשבט בנימין. שם מקור השראת השכינה בישראל (זבחים נד ע"ב). ובגלל מציאת המקום הזו התקנא דואג בדוד המלך ורצה להסיטו מן הדרך.

הוא היה אומר

את נבואת יחזקאל הזאת זכיתי ללמוד, כאמור, לפני עשרות שנים מפי הרב חיים דרוקמן בישיבת מרכז הרב בירושלים, וכשמסתכלים על חייו רואים כי כל סיפור חייו של הרב דרוקמן היו מושקעים במימוש הנבואה הזו. בחיבור בין חלקי עם ישראל השונים. בהבנה שלכל אחד מחלקי העם יש תפקיד חשוב בבניין הגאולה. וכשבונים באופן זה – הבניין הוא בניין עולם.

 וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם

משפיע טוב לדורות רבים

לכן נאמר על צדיק שהוא יסוד עולם. הוא משפיע את התורה שלו לדורות רבים. הוא מלמד תלמידים והם מלמדים תלמידים אחרים.

כך אברהם השפיע טוב לכל מי שבא באוהל המיוחד שלו, והטוב שהוא עשה משפיע עד לדורנו אנו. וכך כל צדיק מבניו וביתו אחריו משפיע לדורות ולדורי דורות. זו כוונת הפסוק במשלי "כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם". שהרשע לוקח לעצמו, והדברים שהוא לקח לעצמו לא מועילים לאחרים.

אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ

יש מפרשים את הפסוק באופן אחר על פי הנבואה של זכריה הנביא שנאמרה אחרי גלות בית ראשון. שם כתוב שהשטן קטרג על יהושע הכהן הגדול שבניו חטאו בנשים נוכריות, וה' גוער בשטן ואומר לו: איך אתה מעז לקטרג עליו? הרי הוא אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ (זכריה פרק ג ב). במשך שבעים שנה ניסה נבוכדנצר להעביד את בני ישראל בעבודה זרה, ומי שלא נשמע לו היה מוטל לכבשני אש.

כל מי שזכה לעלות בימי עזרא ונחמיה היו אנשים שמסרו את נפשם לא להמיר את דתם ולא לעבוד עבודה זרה. זה נכון שיהושע הכהן הגדול היה צריך למחות בבנים שלו שחטאו, אבל מי שמקטרג עליו בשעה זו מתעלם מכל מסירות הנפש הגדולה שלו ושל אבותיו. ואולי זה הפירוש "כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע", אחרי הסופות הנוראות שעבר עם ישראל, במיוחד בשואה, אין עוד רשעים בעם ישראל. "ועמך כולם צדיקים". כל אחד ואחד הוא צאצא של אבות ואימהות שמסרו את נפשם על מנת להישאר יהודים ולא להתבולל. וצריך ללמד עליהם רק זכות.

אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אֶלָּא לְמִי שֶׁאוֹהֵב אֶת יִשְֹרָאֵל

כך היה הרב דרוקמן מלמד זכות על עם ישראל. וכך מביא הרמח"ל בספר "מסילת ישרים" שצריך אדם ללמד תורה ולהחזיר בתשובה את מי שהוא יכול, להתפלל על עם ישראל וללמד עליהם סנגוריה. כך כתוב שהמלאך גבריאל נכנס לפנים מן הפרגוד כשלימד סנגוריה על עם ישראל. וכך נאמר לגדעון שלימד זכות על עם ישראל ש"נֶאֱמַר לוֹ (שופטים ו) 'לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה', לְפִי שֶׁלִּמֵּד סַנֵּיגוֹרְיָא עַל עַמּוֹ (ילקוט). כִּי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אֶלָּא לְמִי שֶׁאוֹהֵב אֶת יִשְֹרָאֵל, וְכָל מַה שֶּׁאָדָם מַגְדִּיל אַהֲבָתוֹ לְיִשְֹרָאֵל, גַּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְדִּיל עָלָיו, וְאֵלֶּה הֵם הָרוֹעִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁל יִשְֹרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בָּהֶם הַרְבֵּה, שֶׁמּוֹסְרִים עַצְמָם עַל צֹאנוֹ וְדוֹרְשִׁים וּמִשְׁתַּדְּלִים עַל שְׁלוֹמָם וְטוֹבָתָם בְּכָל הַדְּרָכִים. וְעוֹמְדִים תָּמִיד בַּפֶּרֶץ לְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם לְבַטֵּל הַגְּזֵרוֹת הַקָּשׁוֹת, וְלִפְתֹּחַ עֲלֵיהֶם שַׁעֲרֵי הַבְּרָכָה. הָא לְמַה זֶּה דוֹמֶה? לְאָב שֶׁאֵינוֹ אוֹהֵב שׁוּם אָדָם יוֹתֵר מִמִּי שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁאוֹהֵב אֶת בָּנָיו אַהֲבָה נֶאֱמֶנֶת, וְהוּא דָבָר שֶׁהַטֶּבַע יָעִיד עָלָיו" (פרק יט).

כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק

כך משה רבנו נדרש לראות בעם ישראל מאמינים בני מאמינים, אף שהם היו במ"ט שערי טומאה. וכך לימד ה' לכל מנהיג שהוא חייב לראות את נקודת הזכות שלהם, להאיר אותה ולחזק אותה, ומתוך כך הם יתחזקו ויצאו ממצרים. אבל אם הוא יראה בהם את נקודת החובה – הוא לא יצליח. ולכן אמר ה' למשה על עם ישראל: "שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו". ולמה נקרא שמו "אומן"? כי כל הורה או כל מורה יכול לגדל את ילדיו ותלמידיו בצורה נכונה, רק כאשר הוא מאמין שיש בהם תכונות טובות ויכולת, ותפקידו להוציא אותה מהכוח אל הפועל.

דורו של רבי עקיבא

כך היה רבי עקיבא מלמד תורה ברבים בדור שנאמר עליו "והיה העולם שמם" (יבמות סב ע"ב), והוא יודע שיש גזירה שכל מי שלומד תורה ייהרג על ידי הרומאים. הוא מוסר נפשו ללמד תורה ברבים, כי הוא יודע שהלימוד הזה הוא כמו מים חיים לדגים במים (ברכות סא ע"ב).

וזכה רבי עקיבא להעמיד תלמידים הרבה, וזכו תלמידיו ותלמידי תלמידיו להגדיל תורה ולהאדירה, אף שחלקם שילמו על כך מחיר כבד, שסרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל בגלל שלימד תורה ברבים.

גם הרב דרוקמן והרב נריה והרב צוקרמן, והרב צדקה והרב כהנמן – כל אלה ואחרים מסרו נפשם אחרי השואה והגלות הנוראה ללמד את עם ישראל תורה למרות שהיה העולם שמם, ואולי דווקא בגלל שהיה העולם שמם. ומסרו נפשם כדי ללמד תורה ברבים. וברוך ה' חפץ ה' בידם הצליח.

מי יוצא לקראתו?

נפק לוותי, דמתרצנא מתניתין כוותיה

אנחנו מזכירים את הצדיקים שמסרו נפשם להרבצת תורה ברבים, כי הגמרא מספרת על רבא שאמר "כי שכיבנא, רבי אושעיא נפק לוותי, דמתרצנא מתניתין כוותיה". כשאפטר מן העולם יצא רבי אושעיא לקבל את פני כי הייתי מתרץ את כל המשניות לפי התורה שלו. כך כתוב בספר מגיד מישרים (ויקהל) שגילו למרן רבי יוסף קארו זצוק"ל כי הרמב"ם היה מליץ בעדו בשמים ממעל על שטרח לתרץ ולפרש דבריו, ובעת פטירתו יצא לקבל את פניו.

כך כתוב בספר "פלא יועץ" (אות ד' ד"ה דובב): "וכבר כתוב בספרים שפעם א' היה שמד ונגלה המהר"ם אלשי"ך ז"ל בהקיץ והציל לאחר מתוך ההפכה מפני סיבה שהיה לומד ספרו בתמידות". וכך כותב הש"ך (חו"מ סימן צ"א ס"ק ל"ג) "ומובטח אני בחסד עליון כד שכיבנא קא נפקי בעלי המשנה וברייתא וש"ס לאפאי דמתריצנא מילתייהו בקושטא ולית ביה ספיקא וגמגום כלל" (ועי"ע בהקדמת ספר מגיני שלמה על קושיות שברש"י ז"ל).

הקדוש ברוך הוא מטפל בצדיקים

ולא רק הצדיקים, אלא הקב"ה יוצא לקראתם בכבודו ובעצמו. כך כתוב במדרש (פסיקתא רבתי ב – מזמור שיר חנוכת) "כך פתח רבי תנחומא בר רבי אבא יַעְלְז֣וּ חֲסִידִ֣ים בְּכָב֑וֹד יְ֝רַנְּנ֗וּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָֽם (תהלים קמ"ט ה'). באיזה כבוד? בכבוד שהקב"ה עשה לצדיקים בשעת פטירתן מן העולם. בנוהג שבעולם אדם מת אם יש לו בנים – בניו מטפלים בו. אבל הצדיקים אינו כן, אלא אמר רבי יצחק הקדוש ברוך הוא מטפל בצדיקים. מניין? 'והלך לפניך צדקך' (ישעיה נ"ח ח') זה צדיקו של עולם, שנאמר 'וכבוד ה' יאספך'" (ע"ע ילקוט שמעוני תהלים רמז תתפח).

מה נתינתה בששים ריבוא אף נטילתה בששים ריבוא

לכן אומרת הגמרא (מגילה כט ע"א) כי חובה להיות שותף בלוויה של צדיק שלמד תורה ומשנה, וחייבים להיות בה שישים ריבוא, "רב ששת אמר כנתינתה כך נטילתה מה נתינתה בששים ריבוא אף נטילתה בששים ריבוא". כמו שניתנה תורה בשישים ריבוא כך ייקחו אותה בשישים ריבוא. וכך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד שסא). ולכאורה זה הפוך, בנתינתה צריכים להיות שישים ריבוא, אבל מדוע צריכים להיות שישים ריבוא כשלוקחים אותה?

והסביר בעל מגלה עמוקות (דברים) "שניתנה תורה על הר סיני שיצאו ס' רבוא מלאכים וקשרו ס' רבוא כתרים. כן בשעת נטילת צדיק בא מטטרון עם ס' רבוא מלאכים שלו שהם צינורות של ס' ריבוא חלונות". שנפתחים להשפיע את התורה. ויש אומרים שהטעם הוא בגלל שהצדיק מחלק את ירושתו הרוחנית לכל מי שבא להספד שלו.

ענווה – תכונה של גאולה

משרבו זחוחי הלב – רבו מחלוקת בישראל

זה מה שאומרים כי כל מי שהיה בהספד של צדיק צריך לקחת לעצמו אחת ממידותיו. קריאת השיעור הזה היא הספד על צדיק, כל אחד יכול לומר לעצמו עכשיו: גם אם אני לא יכול להיות כמו הרב דרוקמן בכל מעשיו, אולי בנקודה אחת אני יכול להידמות לו.

אחת התכונות של הרב דרוקמן הייתה הענווה הגדולה שלו. מצד אחד יש לו רבבות תלמידים, ומצד שני היה לובש בגדים פשוטים ומכבד כל אדם, אפילו הקטן שבתלמידיו. הגמרא אומרת כי התכונה ההפוכה מזו הביאה חורבן על ישראל. "משרבו זחוחי הלב – רבו מחלוקת בישראל. משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן – רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות" (סוטה מז ע"ב).

"שבתחילה הייתה תורה אחת, ומי שיש לו שאלה היה הולך לשאול בבית דין שבעירו. אם לא יודעים – שואלים בבית דין השכן לו. לא יודעים – הולכים לשאול בבית הדין שעל פתח הר הבית.  אם לא ידעו, הולכים לבית דין שעל פתח העזרה. ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי. אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – אלו ואלו באין ללשכת הגזית, ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל. נשאלה שאלה בפניהם, אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – עומדין למנין. רבו המטמאים – טמאו, רבו המטהרין – טהרו". וכך הייתה הוראה אחת בעם ישראל. עד שרבו "תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן – רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות".

ולכן היו מחפשים דיינים שאין בהם שום זחיחות הלב להרבות אחדות בעם ישראל. "משם כותבין ושולחין בכל מקומות: כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו – יהא דיין בעירו. משם מעלין אותו להר הבית, משם לעזרה, משם ללשכת הגזית".

ומה קורה בימינו שאין בית דין אחד לכל ישראל? כל אדם צריך להרגיל את עצמו בענווה כזו להכין את עצמו ואת תלמידיו להיות תלמידי חכמים שמאחדים את כלל ישראל ולא חלילה מפלגים. ועל זה אומרת הגמרא (סנהדרין פח ע"ב): "שלחו מתם: איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק, וגריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה". נכנס לבית המדרש בשקט ויוצא בשקט ולומד תורה בתמידות ולא מחזיק טובה לעצמו.

כזה היה הרב חיים דרוקמן זצוק"ל וכך הם תלמידיו, ובאופן הזה גורמים לתורה שתהיה תורה אחת. אמן ואמן.