ההודאה והשמחה שלנו גורמות פחד לגויים
וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?
לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂן וִיקָר הרבה לפני שהם ניצחו את האויבים שרצו להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים בעולם. בכ"ג בסיוון היהודים שמחו, ובי"ג באדר, כמה חודשים לאחר מכן, הם נלחמו באויבים וניצחו אותם. הניצחון הזה לא היה ברור מאליו. מספר הגויים היה פי כמה מאות מהיהודים.
לא ברור למה הם שמחו כל כך, במיוחד כשאחשוורוש דוחה את בקשת אסתר ומרדכי לבטל את הגזירה של המן. "וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים" (אסתר ח). והמלך מסביר לה שאי אפשר לבטל את הגזירה. "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב".
אם הגזירה של המן עדיין קיימת, והמלך ההפכפך לא ממלא את בקשת אשתו המלכה שמתחננת לפניו, שונאי ישראל יכולים לראות בזה אור ירוק לטבוח ביהודים. כל מה שהמלך נתן לאסתר זה באמת כלום, הרי יש להם כעת רשות להתגונן בעת הטבח המתוכנן בי"ג באדר. "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (אסתר ח יא). למה הם שמחים כל כך?
מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב עוד בטרם הניצחון
הסיכוי של היהודים להצליח במגננה הזאת הוא לא גדול. היחס של הגויים לעומת היהודים הוא לכל היותר אחד לחמש מאות, ואעפ"כ היהודים שמחים לפני הקרב ולפני הניצחון שמחה גדולה יותר ממה שיש לנו היום. הגמרא אומרת שבשמחה שלפני הניצחון היה גם יום טוב, דהיינו איסור מלאכה כמו בכל יום טוב אחר. "וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב" (אסתר ח טז).
בימינו אין בפורים יום טוב, ופורים מותר על פי הדין במלאכה (מגילה ה ע"ב). אעפ"כ אמרו חז"ל כי לא כדאי לאדם לעסוק במלאכה בפורים. וצריך להבין למה היהודים שמחו כל כך לפני שארע להם הנס הגדול.
עזרת ה' מביאה אומץ, שמחה וביטחון ליהודים
השמחה הגדולה באה בגלל שהיהודים הבינו כי הסתר הפנים של החורבן התחלף בהארת פנים, וכשה' מאיר להם פנים הוא לא יפסיק לעזור להם מול כל אויבי ישראל. הארת הפנים הזו היא סיבה גדולה לשמוח.
ההבנה שה' מאיר להם פנים נתנה להם אומץ להיקהל על נפשם ולנקום באויביהם. הם מכינים חרבות וכלי נשק. "וַיַּכּ֤וּ הַיְּהוּדִים֙ בְּכָל־אֹ֣יְבֵיהֶ֔ם מַכַּת־חֶ֥רֶב וְהֶ֖רֶג וְאַבְדָ֑ן וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְשֹׂנְאֵיהֶ֖ם כִּרְצוֹנָֽם". הם בטוחים שה' ימשיך להאיר פנים והם יצליחו, ובאמת הם מצליחים והורגים שבעים וחמישה אלף ממבקשי נפשם.
חכמינו במדרש אמרו "וישראל מתגברים כאריה שנפל בעדרי צאן ומכה והולך ואין מציל מידו הה"ד (מיכה ה') 'וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל', והרגו בניו של המן" (מדרש רבה אסתר – פרשה י פסקה יא).
וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים
כשהיהודים שמחים ומודים לה' – הגויים מבינים שיש לנו סיבה לשמוח, כנראה שה' חזר להאיר לנו. כשה' חוזר אלינו – אף אחד לא יכול עלינו. ממש כמו שזרש הבינה כי אם אלוקים החל להאיר לישראל פנים – הוא ממשיך להאיר גם בעתיד וכל שונאי ישראל צריכים להתחיל לפחד. "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" (אסתר פרק ו). כך מבינים כל העמים, ולכן "רַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" (אסתר פרק ח טז). לכן "וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים" (אסתר ט ב).
ההבנה הזאת מתחזקת בהם כשהם רואים את היהודים מאירי פנים, ששים ושמחים ולבושים בבגדי כבוד ויקר. הם מבינים שהיהודים לא היו שמחים אם הם לא בטוחים שה' איתם ומתפחדים פחד גדול.
אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה
וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה
כך קורה בעת מלחמת ישראל בפלישתים, כשמגיע ארון ברית ה' למחנה ישראל והיהודים שמחים. "וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ". שמחת היהודים גורמת פחד לפלישתים "וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם: אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר" (שמואל א, ד ח). גם אויבי ישראל המושבעים ביותר, מבינים כי סכנה להתעסק עם ישראל כשה' איתם.
הַאֲמִינוּ בּה' אֱלֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ
גם בימי יהושפט (דברי הימים ב פרק כ) השמחה של ישראל מלמדת את האויבים כי ה' נלחם לעם ישראל, והם מתחילים לפחד. שבתחילה יהושפט התפלל מתוך פחד: "וַיִּרָא וַיִתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַה' וַיִּקְרָא צוֹם עַל כָּל יְהוּדָה". זו כנראה הייתה טעות וה' נותן את רוחו באחד מהלוויים, יַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ שמו, והוא אומר לכל היהודים לא לפחד כי ה' ילחם להם.
"הַקְשִׁיבוּ כָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כֹּה אָמַר ה' לָכֶם אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵאלֹהִים". יהושפט המלך מבין כי אמירת הנביא לא מספיקה, צריך לחזק את האמונה של העם. "וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם הַאֲמִינוּ בּה' אֱלֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ".
כִּי שִׂמְחָם ה' מֵאוֹיְבֵיהֶם
כדי שהדברים הללו ייכנסו ללבבות הם מנגנים ושרים: "וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרְרִים לה' וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". השירה של היהודים נשמעת במחנה האויבים, הם מבינים שה' עם ישראל, מתחילים לריב זה עם זה וניגפים. "וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ".
אחרי מגפת האויבים – גדלה השמחה של ישראל. "וַיָּשֻׁבוּ כָּל אִישׁ יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וִיהוֹשָׁפָט בְּרֹאשָׁם לָשׁוּב אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְחָם ה' מֵאוֹיְבֵיהֶם: וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלַם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבַחֲצֹצְרוֹת אֶל בֵּית ה'".
עם ישראל שר, ועל האויב תִּפֹּל אֵימָתָה וָפַחַד
שמחת ישראל על הניצחון במלחמה וההודאה לה' הפילה פחד אלוהים על הגויים. "וַיְהִי פַּחַד אֱלֹהִים עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת בְּשָׁמְעָם כִּי נִלְחַם ה' עִם אוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל". השמחה הזאת הבהירה להם כי אנחנו יודעים שה' נלחם עם אויבי ישראל וכי זאת האמת, על כך מצבם עגום.
גם בשירת הים נפל פחד אלוהים על הגויים כאשר עם ישראל שר שירה חדשה לה'. כשישראל שרים בשירת הים "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא" – העמים כולם מתרגזים ובעיקר מפחדים. "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ, רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ". מפחדים מהאלוהים האדירים של היהודים שכבר טעמו את נחת זרועו.
היו מואסים בעצמם כי נפל פחד היהודים עליהם
כך בספר נחמיה מסופר כיצד מנסים הגויים לעצור את בניית חומת ירושלים ולא עולה בידם, "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם". הגויים אמורים לכעוס על היהודים, אבל הם מפחדים. "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כָּל אוֹיְבֵינוּ וַיִּרְאוּ כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ וַיִּפְּלוּ מְאֹד בְּעֵינֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי מֵאֵת אֱלֹהֵינוּ נֶעֶשְׂתָה הַמְּלָאכָה הַזֹּאת" (נחמיה ו טז). ומסביר רש"י "נפלו הם עצמם בעיניהם שהיו מואסים בעצמם כי נפל פחד היהודים עליהם". הם מבינים שהאלוהים האדירים שהיה לעם ישראל ביציאת מצרים חוזר להופיע בגדול. ויש להם סיבה לפחד.
כך קורה בימינו
בשנת תש"ח ברחו מצפת בר"ח אייר כל תושבי צפת הערבים. נפל עליהם פחד אלוהים, הם השאירו את כל בתיהם וכל שדותיהם ורכושם וברחו מהעיר בבהלה, כמו שעשו בתל אביב ובחיפה ובירושלים. סיפר אחד מתושבי צפת הוותיקים, מאיר המאירי ז"ל, כי פעם הוא פגש את מפקד צפת הערבי פאוזי א-דורה ושאל אותו למה הם ברחו באותם ימים. השיב לו הערבי: כשראינו את הביטחון שלכם, היהודים, הבנו שאתם יודעים שה' עמכם, ולא רצינו להילחם עם דבר האלוהים.
ממי הם למדו להודות עוד בטרם הסתיימה המלחמה?
אל ההודאות, אדון הנפלאות
כותב רבי חיים ויטאל בשם האר"י כי הראשון שהבין את עוצמת ההודאה הוא אברהם אבינו שחיבר את ברכת "ישתבח". שמו של אברהם רמוז בראשי התיבות "אֵל הַהוֹדָאוֹת. אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת. בּוֹרֵא כָּל הַנְּשָׁמוֹת. רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִֹים. הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה מֶלֶךְ אֵל חַי הָעוֹלָמִים. אָמֵן" (שער הכוונות עלינו לשבח א'. עיין בן איש חי מקץ). גם שלמה המלך רמוז בראשי התיבות בתחילת "ישתבח", "שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ הָאֵל", כי הוא כתב את התחלת ישתבח.
כיבוש באמצעות שמחה ואמונה
אם בימי שלמה כל העולם היה מלא עבודה זרה ורשע, כל שכן שהיה כך בימי אברהם. כל ביקורי המלכים בבית המלך שלמה ובבית המקדש לא שינו את אורחות חייהם של הגויים לנטוש את האלילים שלהם. אעפ"כ לא נמנעו אברהם ושלמה מלשבח את ריבונו של עולם. הם ידעו כי הדרך לכבוש את ליבו של העולם היא לשמוח בבורא העולם, להאמין בו ולהודות לו. כשהם יעשו כך – העולם ילמד מהם לאט-לאט. גם אנחנו צריכים ללמוד מהם להאמין, לשמוח ולבטוח בה' ומתוך כך תיפול על כל הרשעה אימתה ופחד.
לא לחכות לסיום כל המלחמות
מודים רק בסיום הסכנה
ב"שולחן ערוך" מודגש כי כל הארבעה שצריכים להודות עושים זאת אחרי שניצלו מהצרה שהיו בה. "יורדי הים – כשעלו ממנה, והולכי מדברות – כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה – ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים – ויצא" (רי"ט א).
מזה למדו הפוסקים כי אסיר שיצא לחופשה קצרה מהכלא – לא מברך "הגומל", כיוון שהוא לא ניצול לגמרי מהסכנה. כן הדין ביורדי הים שלא מברכים כשהם בחניית ביניים באחד האיים. כמו כן הולכי דרכים לא מברכים כשהם נכנסים לרגע לעיר.
אם מתעכבים שלושה ימים – מברכים
כך כותב החיד"א ב"ברכי יוסף", וכך מעיד הכף החיים על עצמו שהם הלכו לחברון להתפלל על קברי אבות והיו שם יום או יומיים ובירכו "הגומל" רק כשחזרו לירושלים. אבל אם מתעכבים שם שלושה ימים ויותר, מברכים "הגומל" במקום שבו הם מתעכבים.
וכן כתב בכה"ח (ס"ק ה') בשם המאמ"ר ששלוחי ארץ ישראל נוהגין שבכל מקום שהולכין מברכין ברכת הגומל, והטעם מפני שהם מתעכבים שם הרבה. וכתב עוד שראה שנוהגין כשהולכין ממקום למקום שמברכים הגומל בהגיעם למחוז חפצם וחוזרים לברך הגומל בשובם לביתם לשלום.
בשדי חמד כתב (מערכת ברכות סי' ב' אות יא) בשם מוהר"י אבולעפיה שההולכים להשתטח על קברי צדיקים המנהג לברך בכל מקום, והטעם משום שהיוצאין לילך על קברי צדיקים חפצם ורצונם אל כל אתר ואתר ועל דעת זה יצאו. וכתב שגם הוא ז"ל עשה מעשה לברך.
ונראה שכל זה אם דעתו להתעכב ולנוח שם כמה ימים, אבל אם דעתו רק להשתטח ולשוב תיכף ביום ההוא או למחרתו, אין לברך עד שיגיע למקום שרוצה לנוח שם כמה ימים או עד שישוב לביתו לשלום.
חולה – עד שיסתלק החולי לגמרי
כן הדין בחולה שלא מברך – עד שיתרפא לגמרי. כך כתב במחב"ר אות ה', שגם בחולי קדחת שמתרפא בשלבים, שמרגיש טוב ויכול ללכת, ושוב דרך החולי להתגבר – "לא יברך עד שמסתלק החולי לגמרי, ויגרשהו וילך". כן פסק הרב גם ב"לדוד אמת" (ה'): "אין לברך עד שיצא מהצרה לגמרי, כגון חולה עד שילך על בוריו, וכן עד שיעלה מן הים לגמרי אף שבא לנמל ונתעכב שם. מי שהולך ממקום למקום ודרך הילוכו עבר בעירות גדולות לא יברך שם הגומל עד שיגיע למחוז חפצו" (כן כתב גם הבן איש חי עקב ח).
מחלה שהולכת לגמרי וחוזרת – מברך
שאלו את הרשב"א על מחלה שבאה והולכת, האם החולה המתרפא לא יברך כלל? (שו"ת הרשב"א חלק א סימן פב). וענה הרשב"א שצריך לברך בכל פעם שהוא מתרפא, ואע"פ שהריפוי הזה הוא לא ריפוי סופי. והביאו הב"י וכך פסק בשו"ע כי גם אם לא התרפא לגמרי מן המחלה – מברך, ובלבד שהמיחוש הקבוע לא מופיע אצלו עכשיו (שו"ע ריט סעיף ח).
הגומל לחיילים טובות
לפי זה חייל ששב מעזה או מלבנון או מיו"ש צריך לברך הגומל רק אם הוא בא לחופשת מנוחה של שלושה ימים ויותר. אבל אם בא ליום אחד – לא מברך הגומל. ובכל מקרה שבו נפשו הומיה להודות לה' – יברך ולא יתעלם מהרגשת השמחה שלו. ולא חייב לברך דווקא בנוסח שמופיע בסידור, ויכול להודות בכל לשון ושפה שמבטאת את תודתו.
הודאה על ניצחון במלחמה
ארבעה צריכים להודות
ב"שולחן ערוך" מובאים כל הארבעה שצריכים להודות: "יורדי הים – כשעלו ממנה, והולכי מדברות – כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה – ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים – ויצא" (שו"ע רי"ט א). ארבעת הדברים הללו נלמדים מפרק ק"ז בתהילים.
בתהילים ובדברי הנביאים אנו רואים שחייבים להודות גם ובמיוחד על ניצחון במלחמה. כך ראינו את השירה של יהושפט, שירה שהפילה פחד על אומות העולם. לעומתו אמרו חכמינו כי חזקיהו שלא אמר שירה על ניצחון סנחריב – לא זכה להיות משיח כפי שהיה ראוי.
שירת דוד על ניצחון במלחמה
דוד מודה על ניצחונותיו במלחמה בשירי תודה מיוחדים. "לַמְנַצֵּ֤חַ׀ לְעֶ֥בֶד ה֗' לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁ֤ר דִּבֶּ֨ר׀ לַה֗' אֶת־דִּ֭בְרֵי הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־ה֮' אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו וּמִיַּ֥ד שָׁאֽוּל" (תהלים יח). הוא מודה שכל כוחותיו הם מה' "הָ֭אֵל הַמְאַזְּרֵ֣נִי חָ֑יִל וַיִּתֵּ֖ן תָּמִ֣ים דַּרְכִּֽי: מְשַׁוֶּ֣ה רַ֭גְלַי כָּאַיָּל֑וֹת וְעַ֥ל בָּ֝מֹתַ֗י יַעֲמִידֵֽנִי". שחכמת המלחמה היא מה' "מְלַמֵּ֣ד יָ֭דַי לַמִּלְחָמָ֑ה וְֽנִחֲתָ֥ה קֶֽשֶׁת־נְ֝חוּשָׁ֗ה זְרוֹעֹתָֽי". הוא משבח את ה' בכל העולם וממנו צריכים ללמוד "עַל־כֵּ֤ן׀ אוֹדְךָ֖ בַגּוֹיִ֥ם׀ ה֑' וּלְשִׁמְךָ֥ אֲזַמֵּֽרָה". וצריך להודות ולהלל לה' תמיד, שנאמר: "מַגְדִּיל֘ יְשׁוּע֪וֹת מַ֫לְכּ֥וֹ וְעֹ֤שֶׂה חֶ֨סֶד׀ לִמְשִׁיח֗וֹ לְדָוִ֥ד וּלְזַרְע֗וֹ עַד־עוֹלָֽם".
חזקיה היה צריך ללמוד מדוד המלך לומר שירה ולא למד "אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמַר כַּמָּה שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְפָנֶיךָ, לֹא עֲשִׂיתוֹ מָשִׁיחַ, חִזְקִיָּה, שֶׁעָשִׂיתָ לוֹ כָּל הַנִּסִּים הַלָּלוּ, וְלֹא אָמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה, תַּעֲשֶׂה מָשִׁיחַ? לְכָךְ נִסְתַּתֵּם" (סנהדרין צד ע"א). הרי שכולנו צריכים ללמוד מדוד המלך ולקיים "עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֵר" (יואל א ג).
האם מברכים על נס טבעי?
מה שמע יתרו ובא?
חכמינו אמרו שלומדים מיתרו את חובת כל הברכות. חלקו תנאים בשאלה מה שמע יתרו. רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע, שהרי כתיב בצדו: "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב". לעומתו רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא, שנאמר: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וכו' וַיִּמַּס לְבָבָם וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע: "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (זבחים קטז ע"א).
נס מולבש בטבע גדול מנס מעל הטבע
יש אומרים שהמחלוקת בין התנאים היא בשאלה איזה נס גורם יותר התפעלות, האם נס בטבע או נס מעל הטבע. רוב בני-אדם חושבים שנס מעל הטבע גורם יותר התפעלות, לכן לדעת רבי אליעזר קריעת ים סוף גרמה התפעלות ליתרו. לעומתו אומר רבי יהושע כי יתרו היה חכם גדול, הוא הבין כי נס שמולבש בטבע הוא הרבה יותר גדול מנס שמעל הטבע. ומלחמת עמלק הייתה נס שמולבש בטבע ובגללה הוא בא. וכך נוהגים כמותו בפורים ובחנוכה שלא היה נס מעל הטבע, ולכן אלה חגים שלא מתבטלים לעולם (עיין רמב"ן שמות יג טז).
וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ
חכמינו למדו כי הארבעה שצריכים להודות – צריכים להודות לה' ולספר את הנס לרבים. "יוֹדוּ לה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ" (תהילים קז). וכך כתוב בשו"ע: "צריך לברך ברכה זו בפני יו"ד, ותרי מינייהו רבנן, דכתיב 'וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו'.
ואם לא שכיחי רבנן, לא יניח מלברך. ונהגו לברך אחר קריאת התורה, לפי שיש שם עשרה. ואם בירך בפחות מעשרה, יש אומרים שיצא, ויש אומרים שלא יצא, וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות" (שו"ע ריט ס"ג). וכשמברך, יברך בקול שישמעוהו אנשים "והמברך בלחש הוא כאילו מברך שלא בפני עשרה" (בא"ח עקב).
על ניצחון במלחמה – אוֹדְךָ בְּקָהָל רָב בְּעַם עָצוּם אֲהַלְלֶךָּ
מהפסוקים לומדים כי על ניצחון במלחמה צריך להודות בפני קהל הרבה יותר גדול. כך כתוב בתהילים (לה): "לְדָוִד רִיבָה ה' אֶת יְרִיבַי לְחַם אֶת לֹחֲמָי: הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה וְקוּמָה בְּעֶזְרָתִי: וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר לִקְרַאת רֹדְפָי אֱמֹר לְנַפְשִׁי יְשֻׁעָתֵךְ אָנִי". שם נאמר "אוֹדְךָ בְּקָהָל רָב בְּעַם עָצוּם אֲהַלְלֶךָּ". ולכן ההלכה אומרת שצריך להדליק נרות חנוכה ברשות הרבים על נס ההצלה במלחמה כמבואר בעל הניסים. כן צריך להשתדל לקרוא מגילה בעם רב ביותר.
שעשה לי נס – בכל עת שיגיע לאותו מקום
ההודאה הזאת היא לא פעם אחת אלא כל פעם מחדש. ובאמת היא צריכה להיות בלב תמיד. "וּלְשׁוֹנִי תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ כָּל הַיּוֹם תְּהִלָּתֶךָ" (תהילים לה). לכן ההלכה אומרת "מי שנעשה לו נס באיזה מקום דבר שהוא יוצא ממנהג העולם ותולדתו, כגון שנפל עליו כותל או תקרה או אבן גדולה וכיוצא בזה שבדרך הטבע ראוי שימות וניצול מן המיתה, הרי זה מברך בכל עת שיגיע לאותו מקום בא"י אמ"ה שעשה לי נס במקום הזה" (בא"ח עקב יא – יב). ולא רק הוא, אלא גם בניו ובני ביתו אחריו צריכים לברך שעוברים שם "וכל יוצאי ירכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה" (או"ח ריח, ד).
יעשה לו זיכרון לנס תמיד
הרב בעל הכפתור ופרח כתב שאם האדם לא עובר במקום הנס, שיבחר מקום שמזכיר את הנס או יום שמזכיר את הנס ויעשה לעצמו מנהג לברך את הקב"ה בדרך כלשהי. לקנות בגד חדש ולברך עליו "שהחיינו", לומר "נשמת כל חי" או להקדיש את כל אותו יום לאמירת תהילים, וכן כל דבר שיזכיר את הנס שנעשה לו.
זו הסיבה שבגללה אנו מזכירים את יציאת מצרים כל יום, אע"פ שאנו לא נמצאים שם ולא על ים סוף ואיננו יודעים את המקום של ים סוף. כי חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ולכן החובה מוטלת עליו להודות על הנס הזה.
ויודה בכל לשון שאפשר
ואם לא זוכר את הנוסח של הברכות, שיודה בלשון שלו בין על ניסים שנעשו לו ובין על ניסים שנעשו לעם ישראל או לאבותיו. ויספר הסיפור ויעורר את ליבו ואת לב שומעיו. וכך צריך לעשות על הניסים שנעשו במלחמות ישראל מאז קום המדינה, ולחזור ולספר עליהם בלי גבול.
לא להתעכב עם הברכה
זריזים מקדימים
בשו"ת חתם סופר (חלק א או"ח סימן נא) כתב כי הרדב"ז בתשובה (חלק ד אלף פז) וכן חכם צבי (סי' ק"ו) העלו דזריזין מקדימין למצוה עדיף טפי מלהמתין עד שיעשה מצוה מן המובחר. ולכן לא יחכה ליום שיש בו ספר תורה לברך, אלא יברך מיד ובלבד שיש שם עשרה אנשים ששניים מהם תלמידי חכמים.
וישבו כל השומעים ויברך ביישוב הדעת וישמעו ביישוב הדעת, ולא יברך כבדרך אגב שעונה אמן על ברכת חברו, ולא מכוון להיות בשמחה ובהודאה. ואם שכח לברך מיד, ונזכר לאחר זמן רב ואפילו לאחר מאה שנה, יברך. וזה כמו אישה שצריכה להביא קרבן לאחר לידתה, שאם לא הביאה קרבן לאחר לידה ראשונה, תביא לאחר לידה שנייה, שלישית, או סתם אחר זמן.
ברכה בלילה
בחת"ס שם נשאל על רב שנסע באוניה בים, וכשהגיע לקהילתו נאספו רבים לברכו "והוליכוהו למקום קודש בית הכנסת בשירים ותופים ובאורים כבדו ה' והללוהו על בוא רבם לשלום, והוא הרב נ"י היה מתכוון נגד המברכים לברך ברכת הגומל כדין עולה מן הים". והיה שם תלמיד חכם שאמר כי אין לברך ברכת גומל בלילה כי הגומל נתקן במקום זבח תודה. ודחה החת"ס את דבריו אבל לא רצה לשנות מנהג הציבור שלא היו רגילים לברך בלילה.
אמנם במקרה כזה "היה חוב גמור על הרב החכם לברך בלילה כי הציבור נתאספו לכבוד ה' ותורתו, ואמרו שירות ותשבחות על הצלת רבם. ואי אפשר שלא יהיה בכל הני שירות הזכרת שם ומלכות. ואי אפשר שלא יענה הרב אמן על כל הני ברכות ותשבחות". והביאו הרב "שמח נפש" וכתב כי למעשה נהגו בימינו לברך גם בלילה.
הואיל ואיתרחיש ניסא – אלך ואעשה משהו טוב
וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר
כשיעקב ניצל מעשו ומלבן הארמי ובא לארץ ישראל הוא תיקן דבר שיש בו ברכה לעולם. מספרת הגמרא שגם רבי שמעון בר יוחאי שיצא מהמערה אחרי שנים ארוכות (שבת לג) דרש: "ואמר הואיל ואיתרחיש ניסא – אלך ואעשה משהו טוב. שהרי יעקב כך עשה דכתיב (בראשית לג) 'ויבא יעקב שלם' ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. (בראשית לג) 'ויחן את פני העיר'. אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם".
שאל רבי שמעון: האם יש דבר טוב שאני יכול לעשות למען הציבור? אמרו לו: יש דרך בטבריה שכוהנים לא יכולים ללכת שם כי יש ספק טומאה במקום. הלך רבי שמעון ובדק וטיהר את המקום למען הכוהנים.
על כן כל מי שחזר מהמלחמה, כל הנשים ההורים והילדים שבעליהן וילדיהם חזרו מהמלחמה, צריכים להשתמש באור הגדול שהיה עליהם, בזכות האבות ובזכות כל צדיקי עולם שליוותה אותם בכל המלחמה, ויעשו מעשה למען עם ישראל, להרבות אור ושמחה ואהבה. להביא גאולה לעולם. אמן.
ומכאן שמי שניצל מנס יעשה מעשה כלשהו שיש בו ברכה לרבים, ויביא ברכה לעולם. אמן.