פעם טסתי לברזיל ומהמטוס ראיתי "פבלות" ישובים רבים שאין בהם חשמל. את המים הם שואבים מהמעיינות או מהנהרות ואת הבית מאירים באש בוערת שבה גם מבשלים.
זה יכול להישמע נחמד עד שזוכרים כי אין לישובים הללו כבישים סלולים, אין דלק ואין מכוניות, הולכים ברגל או על סוסים וחמורים בדרכי עפר שוממות שמצויות בהן גם חיות טרף וגם שודדי דרכים. שום רופא לא יסכן את החיים שלו להגיע לשם, תמותת התינוקות היא בין הגבוהות בעולם. תוחלת החיים שלהם כמעט חצי משלנו.
היום חיים כך אלפי ואולי עשרות אלפי ישובים בעולם, לפני כ-100 שנה חיו כך כולם פחות או יותר. כשחושבים על זה מודים לה' בכוונה ובשמחה גדולה על כל פעם שפותחים את הברז ושותים כוס מים, או שוטפים את הרצפה. כל פעם שמדליקים את החשמל והאור נדלק בלי לשפשף אבנים. שהתנור אופה והגז בוער ומבשל במאמץ קליל. פשוט להודות בשמחה כל היום לה' יתברך על הזכות לחיות בעולם כל כך מתוקן, ובמדינה כל כך מתוקנת.
המציאות הזו מסבירה את המילים בברכת הדרך "וְתַצִּילֵנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב וְלִסְטִים וְחַיּוֹת רָעוֹת בַּדֶּרֶךְ, וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא לָעוֹלָם". היו פעם הרבה אויבים ושודדי דרכים. חיות רעות ושאר פורעניות והיום הם כמעט לא מוכרים לנו, חוץ מהסיפורים (או ביהודה ושומרון ובנגב).