הקשר בין השואה לבין תקומת המדינה
מכבשני האש לתחיית המתים
בגמרא (סנהדרין צב ע"ב) יש רמז נורא לקשר שבין השואה לתקומת מדינת ישראל. הגמרא שם מספרת שלפי דעת רבי יהודה כל מה שראה יחזקאל בחזון עצמות היבשות הוא משל לתקומת עם ישראל. שכשהיינו בגלות, מפוזרים בעשרות מדינות ומפורדים זה מזה, נמשלנו לגוף של אדם שנמצא בקבר, אבריו לא מחוברים זה לזה ואין להם חיוּת.
חכמינו מספרים לנו שהעצמות שמחייה יחזקאל בחזונו הם יהודים שנהרגו ועצמותיהם רוסקו ברשעה של אכזרי אומות העולם, הכול מרוב קנאה ושנאה. "שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר אֶת יִשְׁרָאֵל, הָיוּ בָּהֶן בַּחוּרִים, שֶׁהָיוּ מְגַנִּין אֶת הַחַמָּה בְּיָפְיָן, וְהָיוּ כַּשְׂדִּיּוֹת רוֹאוֹת אוֹתָם וְשׁוֹפְעוֹת זִיבוֹת. אָמְרוּ לְבַעֲלֵיהֶן, וּבַעֲלֵיהֶן לַמֶּלֶךְ, וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ וַהֲרָגוּם. וַעֲדַיִן הָיוּ שׁוֹפְעוֹת זִיבוֹת. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וּרְמָסוּם".
ממשיכה הגמרא ומתארת כי יחזקאל בחזונו רואה כי השעה שבה ה' אומר לו להחיות את העצמות היבשות הללו היא השעה שבה רשעי הגויים זורקים יהודים לכבשני האש. "תָּנוּ רַבָּנָן, בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נְבוּכַדְנֶאצַּר, חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל, לֵךְ וְהַחֲיֵה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא".
מנבא ה' את יחזקאל ואומר לו כי בעתיד, רגע תחיית עם ישראל יבוא בשעה שיזרקו יהודים לכבשני אש, ברגע שבו יהרגו אותם וימחקו את צורתם. באותה שעה יעצור ה' את מלכות הרשע, יאסוף את כל חלקי העם הזה מכל העולם לארץ ישראל, יחבר אותם עֶצֶם אֶל־עַצְמוֹ, קהילה לקהילה, עדה לעדה. להחיות אותם, לקרום עליהם עור ובשר וגידים. לנפוח בהם את רוחו "וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל־רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד־מְאֹֽד".
"וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר ה' אלוקים, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יהיה (יִהְיוּ) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד". "וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם" (יחזקאל לז). בדורנו אין צורך להוסיף הסברים כלל.
השלמת קריאות התורה
השלמת קריאות של שבת
כפי שכולנו יודעים, בחודש ניסן היה סגר ולא היה אפשר להתפלל במניין, לא בבתי כנסת ולא בשטחים פתוחים. המניינים היחידים היו מניינים במרפסות, על גגות, בפתחי בתים וכד', וגם במניינים אלה לא תמיד זכו לקרוא בתורה. רוב האנשים לא שמעו את קריאות פרשות ויקרא צו, שמיני, וכל קריאות חג הפסח.
בשולחן ערוך אורח חיים (קלה ס"ע ב) אומר השו"ע כי במקום שמפסיקין בשבת בשחרית, שם קורין במנחה, ובשני ובחמישי, ובשבת הבאה. מרחיב הרמ"א ואומר כי "אם בטלו שבת אחת קריאת הפרשה בצבור, לשבת הבאה קורין אותה פרשה עם פרשה השייכה לאותה שבת".
לקרותם כסדרם
וצריך לקרותם כסדרם שבתחילה יקראו את הפרשה של שבוע שעבר ואחר כך את של השבוע הזה משום תורת ה' תמימה והיותר טוב אחד מן העולים יקרא פרשה שבטלו וגם יתחיל לקרות גם כן שלשה פסוקים בפרשה דחיובא דיומא כדי שיהו כולם קורין ומברכין בחיובא דיומא (כה"ח ס"ק ה').
אם נתבטל ב' שבתות אין קורין בשבת הבא ג' סדרות
"כתב מהר"ם מינץ סימן פ"ה דדוקא ב' סדרות (פרשות) יקראו אם יתבטל קריאת שבת כיון דבלאו הכי מצינו לפעמים שקורין ב' סדרות בשבת אחת בשנים פשוטות, אבל אם נתבטל ב' שבתות אין קורין בשבת הבא ג' סדרות דלא מצינו שום דוכתא שקורין ג' סדרות בחד שבת" (כה"ח ס"ק ה'). וכן כתב המשנה ברורה: "אם בטלו כמה שבתות י"א דאין לקרות בשבת הבאה כי אם הסדרה האחרונה הסמוכה לזו ויש אומרים דצריך להשלים בצבור כל הסדרות שביטלו ומביאור הגר"א משמע דסבירה ליה כהדעה הראשונה" (קלה ס"ק ו).
וכתב בשו"ת בצל החכמה (חלק א סימן ז שהביא משם שו"ת מהר"ם שי"ק חאו"ח סי' של"ה) ששמע ממרן החתם סופר ז"ל שרבו הגדול מהר"ן כץ אדלר זצ"ל עשה הלכה למעשה וקרא להשלים הרבה סדרות. אבל אין נוהגים כן.
לעולם צריך להשלים מה שביטלו משבת העבר
והוסיף מהר"ם מינץ כי ואם היו שתי פרשיות מחוברין באותו שבת שבטלו אין משלימין אותם כלל דלא מצינו לעולם שקורין ג' סדרות בשבת אחת, ואם היו דבוקות בשבת שעבר אין לו תשלום דאין סברא לחלקם ולקרות בשבת הבא חצי חיובא. אמנם במשנה ברורה (סימן קלה ס"ק ז) הביא דברי הגהת מנהגים שחולק על כל זה, וכן הסכימו הפוסקים דלעולם צריך להשלים מה שביטלו משבת העבר, וכך ראיתי דעתו של מו"ר אבא בספרו (מאמר מרדכי חלק ב כט).
חיוב זה במקומו עומד, ולא פקע בשביל זה שהתפללו ביחידות
יש אומרים שרק אלו שהתפללו במניין ולא קראו בתורה חייבים להשלים, כיוון שחל עליהם החיוב. אבל אנשים שלא התפללו במניין, לא חל עליהם החיוב לקרוא בתורה ולא צריכים להשלים את קריאת התורה (שערי אפרים שער ז' סימן ל"ט ופתחי שערים שם). אמנם בשו"ת הר צבי (אורח חיים א סימן נב) כתב: "הנה, מה דפשיטא ליה לכת"ר, דבעשרה שהתפללו כל אחד ביחידות, פרח מינייהו חיוב קריאת התורה, יש לדון בזה טובא, ובודאי יש מקום לומר דחיוב קריאת התורה הוא מילתא באנפי נפשיה, ואינו תלוי כלל אם התפללו בצבור. ואינו דומה לסדור קדושה, שהוא מגוף התפלה, ובזה שפיר קאמר הרדב"ז, דכשהתפללו ביחידות פרח מינייהו חיוב קדושה, משא"כ קריאת התורה מבואר ברמ"א (סימן נה סעיף ג), דהוי ענין אחר, וי"ל דחיוב זה במקומו עומד, ולא פקע בשביל זה שהתפללו ביחידות".
קוראים אפילו אם רק חלק לא קראו
במקרה שחלק מהציבור קראו בתורה וחלק לא, חיי אדם (כלל לא אות יא) והגאון יעב"ץ (בסדורו בהלכות קרה"ת לשבת) הסתפקו אם אפשר להוציא ספר תורה בשביל חלקם, ובשו"ת יד מאיר (מהד"ק סימן ג) מתיר להוציא ס"ת ולקרות, אי איכא רוב מהעשרה, שלא שמעו עדיין קריאת התורה (שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן נב).
השלמת התפילות
אונסא כמאן דעבד דמי?
רבים שמעו לדעת חכמי וגאוני ישראל שאמרו כי פיקוח נפש דוחה תפילה במניין. ויש שאלו האם עשו את כל התיקונים של התפילות כאשר לא התפללו במניין. שמצד אחד אנו יודעים שאנוס רחמנא פטריה (ב"ק כח). אבל עדיין יש לשאול האם אונסא כמאן דעבד או כמאן שלא עבד. שהרי בגמרא ירושלמי (גיטין מג ע"ב) יש מחלוקת תנאים: "רבי יוחנן אמר כמאן כלא עבד דמי. וריש לקיש שאמר כמאן דעבד דמי". ומחלוקתם היא לגבי תנאים והסכמים. האם מה שנכון לתנאים בין בני אדם נכון גם לגבי השפע הרוחני, האם שפע רוחני מגיע כשאדם אנוס ולא קיים את המצווה. האם מתקיימים בנו דברי רב אמי שאמר "אֲפִלּוּ חִישֵּׁב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֶנַס, וְלֹא עֲשָׂאָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאָה".
עיר שלמה מניחה תפילין שאינן מרובעות
גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א דן בשאלה זו בהקשר לאנשים שהניחו תפילין והתברר שהן פסולות. האם נאמר עליהם שלא הניחו תפילין מעודם? "זה דבר קשה מאוד לסבלו בשכל". ומביא על כך שלושה סיפורים. מעשה בזקנו רבי משה חיים זיע"א, שהיה רב בבגדד ובימיו הגיע לעיר הרב יהודה אשכנזי מדמשק והראה לו שאפשר לעשות תפילין מרובעות. ודבר זה היה חידוש בבגדד, כיוון שכל האומנים עושי התפילין בבגדד לא בקיאים בכך וכל התפילין של אנשי העיר לא היו מרובעות.
אחרי העיון הוציא הרב משה חיים זיע"א הוראה לכל הקהל לא לברך יותר על התפילין שלהם, וביקש מהרב יהודה אשכנזי שילמד את האומנים בבגדד איך לעשות תפילין מרובעות וכל הקהל החליפו את התפילין שלהם לתפילין מרובעות. וכאן יש לשאול האם מה שהניחו עד אותו יום היו בגדר מי שלא מניח תפילין.
רצועות שלא לשמן
עוד סיפר הבא"ח כי חמש עשרה שנה אחרי פטירת זקנו, ראו חכמי העדה שכל רצועות התפילין של אנשי העיר פסולות, כיוון שעור הרצועות צריך להיות מעובד לשמה. והיצרנים היו קונים עור שעיבד אותו גוי והוא לא יודע לעבד לשמה, ואע"פ שהיהודים היו באים וזורקים עליו מעט סיד ואומרים לשם מצוות תפילין – אין בזה כלום, כי זריקת הסיד הזו לא הייתה מעבדת ברצועות כלום. האם גם הם לא יצאו ידי חובה והיו כקרקפתא דלא אנח תפילין?
היו חסרות אות או מילה מלכתחילה
"גם כן המצא תמצא לפעמים באיש שכתב תפילין ונתנו למגיה החשוב הממונה על זאת ועשה לו הגהה, ומקרה היה לו בטירדה אחת שהיה טרוד המגיה ההוא ושגג בהגהתו שנעלם ממנו טעות התפילין בחסרון או יתרון תיבה אחת או אות אחד. וזה לבשו לפי תומו כמה שנים וכאשר פתח אותו לבדקו פעם שנית נמצא בו הטעות הנז' ונמצא זה לא קיים המצוה כמה שנים ובירך ברכה לבטלה. ואיך זה איש תם וישר יהיה ערום ממצוה יקרה זאת, כי גם עוד אפשר שלא נרגשו בטעות זו עד אחרי מותו, ואם כן הלך ערום מן המצוה הזאת לבית עולמו ועוד בידו שגגת ברכה לבטלה גם זה דבר קשה מאוד לסבלו בשכל" (שו"ת רב פעלים חלק ד – אורח חיים סימן ב).
מקבל שכר – אם דעתו מכוון לשמים
הביא הבן איש חי מדברי רבי חיים פלאג'י שהביא מדברי החיד"א בספר דבש לפי, שהביא מספר שבולי הלקט שהביא משם גדול אחד. "וכל איש מקבל שכר כל מה שרואה בדעתו אם דעתו מכוון לשמים, שהרי אתה רואה שתפילין שתפרן בפשתן פסולים כדאמר פרק אלו הלוקין אמר רב חזינן לתפילי דבי חביבי דתפרי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה ובודאי דרבי חייא הגדול היה לו שכר תפילין כשאר החסידים ואעפ"י שתפורות בפשתן".
קושיה מרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן הַחוֹרָנִי
על דברי החיד"א האלה הקשה היעב"ץ ממשנה בסוכה (ב ז) "מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַסֻּכָּה, וְשֻׁלְחָנוֹ בְתוֹךְ הַבַּיִת, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, מַעֲשֶׂה, שֶׁהָלְכוּ זִקְנֵי בֵית שַׁמַּאי וְזִקְנֵי בֵית הִלֵּל לְבַקֵּר אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן הַחוֹרָנִי, וּמְצָאוּהוּ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַסֻּכָּה, וְשֻׁלְחָנוֹ בְתוֹךְ הַבַּיִת, וְלֹא אָמְרוּ לוֹ דָבָר. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, מִשָּׁם רְאָיָה, אַף הֵם אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן הָיִיתָ נוֹהֵג, לֹא קִיַּמְתָּ מִצְוַת סֻכָּה מִיָּמֶיךָ".
בתוספות (סוכה ג ע"א) כתבו: "לא יצא ידי חובתו אפי' דאורייתא". וכן משמע שדברי רב יוסף בגמרא ברכות (יא ע"א) שלמד מסיפור רבי יוחנן בן החורני ש"עשה כדברי בית שמאי – לא עשה ולא כלום". הרי שלא עשה כלום, למרות שכוונתו הייתה לשם שמים.
לא קיימת מצוות סוכה כראוי וכמצוות חכמים
אמנם התוס' יום טוב בסוכה שם הביאו משם הר"ן (פסחים פרק י משנה ה) שבוודאי נחשב לו מצווה. ומה שאמרו לו "לֹא קִיַּמְתָּ מִצְוַת סֻכָּה מִיָּמֶיךָ" הכוונה "שלא קיימת מצות סוכה כראוי וכמצות חכמים". שהרי שולחן בתוך הבית הוא גזירת חכמים שלא יימשך היושב בסוכה אחרי שולחנו שנמצא בתוך הבית, ואם לא נמשך אחרי שולחנו – איך אפשר להפקיע ממנו את המצווה שאכל בסוכה. מכאן לומד הר"ן ש"כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא י"ח, פירש לא יצא י"ח כראוי, אבל לא יצא י"ח כלל – לא קאמר". שהרי אכל מצה ומרור ושתה יין בהסיבה וסיפר ביציאת מצרים וגמר את ההלל.
מה שעשה לפי תומו ולבו שלם לשמים – יש לו שכר שלם על מצותו
לפי הסבר הר"ן צריך לומר כי מה שהתבטאו חכמים באופן כל כך נחרץ "על דרך ההפלגה אמרו כן להעמיד ולחזק דבריהם במסמר קבוע וחזק כדי לקבוע ההלכה אצלו הזאת מכאן ולהבא, אבל אין הכי נמי גם הם מודים כי מה שעשה מקודם לפי תומו שחשב שהדין הוא כך ולבו שלם לשמים יש לו שכר שלם על מצותו. והשתא הוא הדין לכל פיסול מצוה שהיה בשגגה וטעות לא יגרע משכרו כלום כיון דלבו שלם לשמים ודלא כהרב יעב"ץ ז"ל דס"ל אם בשגגה לא קיים המצוה אפילו כדין תורה אין לו שכר כלל".
גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה
עוד הוסיף כי גם הברכות שלו לא נחשבות חלילה כברכה לבטלה. שהרי אמרו בגמרא (הוריות י ע"ב) "א"ר נחמן בן יצחק גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה שנאמר תבורך מנשים יעל". ואע"פ שיעל לא הייתה יהודייה שחייבת במצוות, למדו ממנה כמה חשוב ה"לשמה". והמשיך וכתב: "כל שכן הכא בנידון דידן בהיכא שהיה פיסול במצוה דאין כאן עבירה דאזלינן בתר כוונתו שהוא כיון לשם שמים לעשות מצוה כי למראה עיניו זו היא מצוה גמורה ושלימה ועשאה לשם שמים דודאי יש לו שכר שלם. ואפילו היכא דהוה בה נמי עבירה כגון ברכה לבטלה בענין פיסול תפילין וכיוצא מכל מקום הנה זה נקרא עבירה לשמה ולא גרע מהא".
הנותן צדקה לעניים שאינם מהוגנים – מתי שוגג ומתי אנוס
בשו"ת הר צבי (אורח חיים א סימן לה) הקשה על הגאב"ד מבבל מהגמרא (ב"ק טז ע"ב. ב"ב ט) "דָרַשׁ רַבָּה, מַאי דִּכְתִיב, (ירמיה יח) 'וַיִהְיוּ מוּכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ, בְּעֵת אַפְּךָ עַשֵׂה בָהֶם', אָמַר יִרְמִיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִלּוּ בְשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁים אֶת יִצְרָם, וּמְבַקְשִׁים לַעֲשׂוֹת צְדָקָה לְפָנֶיךָ, הַכְשִׁילָם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהוּגָנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ שָׂכָר עֲלֵיהֶם". ירמיהו מדבר על אנשי ענתות שהיו צדיקים בעיני עצמם ורדפו את ירמיהו, כי לדעתם הוא מחליש את העם בנבואותיו על חורבן המקדש. במסגרת צדקתם וחסידותם היו נותנים הרודפים הללו צדקות לעניים. ביקש עליהם ירמיהו שלא יזכו לתת צדקה הוגנת. מתוך כך למד הרה"ג צבי פסח פרנק זצוק"ל שכאשר אדם מכוון לעשות צדקה ונתן למי שהוא מתחזה כעני, לא עשה ולא כלום.
אונס שכיח או לא שכיח
ומקשה הרב הר צבי, מדוע שלא נגיד "חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה"? והביא תירוץ בשם השבות יעקב (ח"ב, או"ח סימן י), כי יש הבדל בין אונס שכיח לאונס שלא שכיח. שבאונס שכיח כמו עניים רמאים, אם אדם לא בדק אחרי העני והתברר שמדובר בעני שאינו מהוגן – לא יקבל על כך שכר. אבל אם אדם עשה כל מה שביכולתו לבדוק שהעני הוא מהוגן ואחר כך התברר שהעני אינו מהוגן – יקבל על כך שכר.
בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ
כדרכו כתב גם שו"ת משנה הלכות (ח"ה א, ח"ח ט) בשם אשל אברהם (לט) שמי שעשה מצווה וטעה בה – יצא ידי חובה. כמו שאמרו חז"ל על כהן העובד בבית המקדש ונודע אח"כ שהיה חלל, שאין חשש על עבודתו למפרע מצד מה שנאמר (דברים לג, יא) "ברך ה' חילו" (וראה עוד בשו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן נד).
"ובאמת כי יש לי ראיה גדולה מהקורא בס"ת ונמצאת פסול באמצע הקריאה ובירך על קריאתה דלא מצינו בשום מקום שצריך תשובה על הברכה כשהס"ת היתה מוחזקת בכשרות, ואדרבה לדעת רוב הפוסקים אפילו מה שקרה קודם שראו שפסולה יצא ידי קריאה". וחייבים לומר שהקריאה עד עכשיו הייתה טובה, כי אנוס כמאן דעבד דמי. ומעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
אנוס ולא צריך כפרה
אמנם לא תמיד נאמר אנוס כמאן דעבד דמי. שהרי מי שייבם את יבמתו בתוך ג' חדשים אחרי פטירת אחיו, ונמצאת מעוברת – חייב קרבן. ואם יבמה אחר ג' חדשים ונמצאת מעוברת – פטור מן הקרבן דהרי אנוס. והביא ראיה משו"ת פנים מאירות שכתב: "נשאלתי אחד שאכל עוף ואח"כ מצא בו אחד מי"ח טריפות אם צריך כפרה על מה שאכל או לא. ועונה שכשיש ספק ואדם אכל ואחר כך מתברר שהוא אכל טרף, הוא חייב תשובה. אבל אם האוכל שהוא אכל היה כשר באופן ברור, הוא לא חייב תשובה.
והביא ראיה מהגמרא (ביצה כה) שאומרת 'למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח'. וכתבו התוס' (בד"ה אורח ארעא) כי אם אדם אוכל לפני הפשט וניתוח הבהמה הוא לא עושה איסור, אבל אם נמצאת טריפה לאחר שיאכל הוא נענש כשוגג ולא כאנוס שלא היה לו למהר כל כך. ומכאן משמע שאם אכל אחרי ניתוח והפשט הבהמה ונמצאה כשרה ואחר כך אכל, ואחר כך נמצאת טריפה – הוי אנוס ולא צריך כפרה" (שו"ת פנים מאירות חלק ב סימן מא).
בתשובה מאוחרת יותר הביא הפנים מאירות ראיה נוספת: "ועכשיו ראיתי שהוא משנה שלימה בפסחים פרק אלו דברים דף ע"א ע"ב 'שחטו ונמצא בעל מום – חייב. שחטו ונמצא טריפה בסתר – פטור מחטאת משום דהוי אונס'. הרי בפירוש אי מצא טריפה בסתר פטור מקרבן חטאת משום דהוי אונס. אם כן הוא הדין לענין אכילה דפטור ואין צריך כפרה דאונס רחמנא פטרי' וזה ראיה ברורה שאין להשיב עליה" (שו"ת פנים מאירות חלק ג סימן יט. והביאו נכדו בהגהות פתחי תשובה על שו"ע יורה דעה סימן כט ס"ק א).
פעל כהוראת בית דין שטעה
כן הביא שו"ת משנה הלכות דוגמה לחילוק בין אנוס לשוגג ביחיד שעשה בהוראת בית דין ונמצא שטעו בית הדין – חייב חטאת. ואם רבים עשו בהוראת בית דין – פטורים. "ולכאורה אמאי חייב כיון שעשה ע"פ הוראת ב"ד אין לך אונס גדול מזה ומה היה לו לעשות והתורה אמרה ע"פ התורה אשר יורוך ואפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל תשמע וא"כ למה חשב זה שוגג ולא אונס והלא אנוס הוא ע"פ התורה".
וענה "דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כיון שעדיין לא נתפשטה הוראה זו בכל ישראל יש לו לחשוב דלמא אכתי יחזרו מהוראה זו וכו'. אבל כל שעשו כבר רוב הקהל ונתפשטה ההוראה בכל ישראל שוב אם עשה יחיד הוי ליה אונס ע"פ הוראת ב"ד דכן נוהגים כל ישראל או רובם ואין לו עוד לחשוב בדבר דלמא לא כוונו כהלכה ולכן פטורים מן הקרבן".
הרגיש בריח הבגדים
שמעתי פעם מהרה"ג קפלן זצוק"ל, שהיה רב בעיה"ק צפת"ו, קושיה מהזוהר כהוכחה לכך שהוי כמאן דלא עבד באופן הרוחני, שמסופר שם (חלק ג דף קפו/א) על רבי יצחק ורבי יהודה שהתארחו בכפר סיכנין, בביתו של רבי המנונא. בנו הקטן הרגיש בריח הבגדים שלהם שהם בנידוי בגלל שלא קראו קריאת שמע בזמנה, והם באמת עסקו בהכנסת כלה ולכן היו פטורים. ובאמת אין משם ראיה, כי את ריח מצוות קריאת שמע בעונתה הפסידו, אבל את ריח מצוות הכנסת כלה הם הרוויחו והוא ריח גדול יותר.
מעשה בתפילין ירוקות
ומעשה היה עם מרן אבא זצוק"ל בעת שהיה בביקור בבית כנסת במוסקבה ברוסיה וראה שם מישהו שמניח תפילין ירוקות. אחרי התפילה קרא לו הרב אליהו זצוק"ל ושאל אותו על התפילין הללו. השיב לו אותו אדם כי הוא ראה שיש לאנשים תפילין, ובעת ההיא לא הייתה אפשרות לקנות תפילין ברוסיה. על כן הוא עשה לו קוביות מאזבסט, צילם מזוזה ושם בפנים ועשה רצועות מפלסטיק.
הרב אליהו התלהב מאוד מהיהודי שכל כך רוצה להתדבק בה' יתברך, הוציא מתיקו תפילין מהודרות וביקש להחליף איתו תפילין בתפילין. שאל האיש האם מה שהוא התפלל עם התפילין הירוקות לא היה בסדר לפני ה', והשיב לו הרב אליהו שהוא בטוח שלפני ה' התפילין שלו היו הכי משמחות עד היום. ומעכשיו אלוקים ישמח שהוא יניח תפילין שחורות כמו שכולם מניחים.
ובאמת אין מי מאיתנו שיכול לשער את גודל השמחה שיש לקב"ה שרואה את בניו משתדלים לעבוד אותו בשמחה, ומשתוקקים לבוא אל ביתו להתפלל. ויהי רצון שנוזמן להיכנס לבית ה' בחינת "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". אמן ואמן.