תכלית כוונת הסליחות

חטא העגל – כוחי ועוצם ידי

סליחות – תיקון חטא העגל

בטור (או"ח תקפא) מובא בשם רב עמרם גאון כי ארבעים יום של סליחות מראש חודש אלול עד יום הכיפורים הם כנגד ארבעים הימים שמשה רבנו התפלל לכפר על חטא העגל. זו גם הסיבה שבגללה נוהגים לתקוע בשופר אחרי התפילה או בסליחות בחודש אלול.

ובאמת, באיזה אופן חטא העגל קשור אלינו? הרי החטא הזה שייך לתרבות שעברה מן העולם. כמעט ואין עבודה זרה בעולם, ובטח לא בישראל. אם כן, למה אנחנו צריכים לעשות משהו שקשור לחטא העגל?

אין טיפש בעולם שיחשוב כי עגל הזהב הוציאם ממצרים

ובאמת מי שמתבונן בחטא העגל לעומק רואה כי הדיבור המרכזי שחוזר ארבע פעמים בעת יצירת העגל הוא שהעגל הזה הוציא אותם ממצרים: "וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (שמות פרק לב, א, ד, ז, ח).

ובאמת "אין טפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים" (רמב"ן). הרי כולם רואים שעגל הזהב הזה נוצר רק כעת, וכולם ראו שמשה הוציא אותם ממצרים. אם כן, איך האמינו בני ישראל שהעגל הוציא אותם ממצרים?

כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הוּא גָּרַם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל

כדי להבין את עומק עבודת העגל כדאי לראות את דברי חכמינו שאמרו כי בני ישראל השתחוו לעגל בגלל שהיה להם הרבה זהב. "אַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַאי, כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁאָמְרוּ דַּי, הוּא גָּרַם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל". ובאמת יש לשאול איך ריבוי הזהב גרם להם לעבוד עבודה זרה כל כך מטופשת.

בהמשך אומרת הגמרא כי השתחוו לעגל בגלל השובע "אַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי, אֵין אֲרִי נוֹהֵם מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן, אֶלָּא מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל בָּשָׂר. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה כְּחוּשָׁה וּבַעֲלַת אֵיבָרִים, הֶאֱכִילָהּ כַּרְשִׁינִין וְהָיְתָה מְבַעֶטֶת בּוֹ, וְאָמַר לָהּ, מִי גָּרַם לִיךְ שֶׁתְּהֵא מְבַעֶטֶת בִּי? אֶלָּא כַּרְשִׁינִין שֶׁהֶאֱכַלְתִּיךְ!".

בהמשך אומרת הגמרא שהשתחוו לו בגלל הפינוק ותאוות העריות שהייתה להם במדבר: "אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ, וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ, וְתָלָה לוֹ כִּיס עַל צַוָּארוֹ, וְהוֹשִׁיבוֹ עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת, מַה יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא?".

מסכמת הגמרא ואומרת שצירוף של כל הדברים הללו הביא אותם לעשות את העגל: אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הַיְינוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי, מְלֵי כִּיסֵיהּ זַנִי בִּישֵׁי, שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע יג) "כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ, שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם, עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי". רַב נַחְמָן אָמַר, מֵהָכָא, (דברים ח) "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ", וְרַבָּנָן אַמְרֵי מֵהָכָא, (דברים לא) "וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה". וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא (שם לב) "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (ברכות לב ע"א).

משתחווים לעושר ולכוח שלהם

ואם תשאל: איך עושר וריבוי זהב מביא אותם לעבודה זרה? הרי עושר יכול לגרום לאדם זחיחות הדעת, יכול לגרום לו לנצל את העניים, יכול לגרום לו שורה של דברים רעים, אבל איך זה קשור לעגל?

ובמדרש "וכן אתה מוצא באנשי דור המדבר שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל, שנאמר: 'וישב העם לאכול ושתו' מה נאמר בהן? סרו מהר מן הדרך" (ילקוט שמעוני דברים לב תתקמו).

חכמינו הבינו כי הזהב של העגל הוא ביטוי לעושר הגדול של עם ישראל באותם ימים. עושר שנפל בחלקם בשאלה ששאלו מהמצרים ביציאת מצרים והעושר שנפל בחלקם אחרי קריעת ים סוף. כשהם משתחווים לעגל הזהב הם באמת משתחווים לעושר ולכוח שהיה להם ולפי דעתם בזכותו הם יצאו ממצרים.

עבודה זרה ותרנית היא

כיוון שהאדם הוא זה שיצר את עגל הזהב, הוא גם זה שקובע את חוקי הצדק של העגל, הוא גם קובע את חוקי עבודת העגל, הוא באמת קובע את הכול, ואת הכול הוא עושה לפי הנוחיות שלו.

זה מה שאמר ירבעם בן נבט לעם ישראל כשרצה לשכנע אותם לעבוד את עגלי הזהב כדאי לכם לעבוד את עגלי הזהב, אין להם תרי"ג מצוות, והם לא יחייבו אתכם דברים שאתם לא רוצים "כיון שמלך ירבעם על ישראל התחיל מפתה את ישראל ואמר להן בואו ונעבוד עבודה זרה. עבודה זרה וותרנית היא" (ירושלמי עבודה זרה פרק א הלכה א).

ובמפרשים: "עשה להם תבנית העגל שציור העגל מורה החופשיות להגיד להם שהם חופשים מכל עבודה" (המלבי"ם מלכים א, פרק יב פסוק כח). והסביר רבי לוי יצחק מברדיטשב "והנה העגלות הוא לשון עיגול והסיבה הוא נקרא דבר עיגול, והרחמים הפשוטים הוא אור הישר והסיבות הם עגולים" (ספר קדושת לוי – פרשת ויגש). דהיינו העולם הזה מתנהל מעצמו ואלוקים עזב את הארץ, ועל כן הם חופשיים לעשות מה שליבם חפץ.

לא לחטוא בחטא העגל בכניסתם לארץ

ורם לבבך ושכחת את ה' – בגלל העושר

מי שמתבונן בתורה רואה כי הפירוש של חכמינו ז"ל על העגל כתוב במפורש בפרשת עקב. בפרשה הזו משה מזהיר את בני ישראל מהשפע הגדול שהם עתידים לקבל בארץ ישראל. שפע טוב שה' נותן להם "וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֣ וּפְרִֽי־אַ֠דְמָתֶךָ דְּגָ֨נְךָ֜ וְתִֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ שְׁגַר־אֲלָפֶ֙יךָ֙ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֔ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ" (דברים ז יג–יד).

השפע הזה עלול להשכיח מהם את ה' "פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ: וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה: וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים" (דברים ח, יד–טז). וליחס את כל השפע הזה לחכמה שלהם "וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה" (דברים ח יז). אדם שוכח שה' הוציא אותו ממצרים וחושב שמי שהוציא אותו ממצרים הם הכוח, החכמה והעושר שלו.

אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ – וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים

זה הרגע שבו אדם ממציא לעצמו אלוהים אחרים, שהוא תמונת ראי של עצמו. הוא בעצם יוצר אליל שמשחרר אותו מעבודת ה' ועוזר לו לשכוח את ה'. "וְהָיָ֗ה אִם־שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּאבֵדֽוּן" (דברים ח יט).

גם הניצחון הצבאי עלול להשכיח מהם את ה'

משה ממשיך ואומר כי גם הניצחונות הצבאיים עלולים לגרום לאדם זחיחות הדעת ולשכוח את ה'. לכן חשוב לזכור כי "לֹ֣א בְצִדְקָתְךָ֗ וּבְיֹ֙שֶׁר֙ לְבָ֣בְךָ֔ אַתָּ֥ה בָ֖א לָרֶ֣שֶׁת אֶת־אַרְצָ֑ם כִּ֞י בְּרִשְׁעַ֣ת׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מוֹרִישָׁ֣ם מִפָּנֶ֔יךָ וּלְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע ה֙' לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב: וְיָדַעְתָּ֗ כִּ֠י לֹ֤א בְצִדְקָֽתְךָ֙ ה֣' אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֜ אֶת־הָאָ֧רֶץ הַטּוֹבָ֛ה הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּ֑הּ כִּ֥י עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף אָֽתָּה".

דוגמה לזחיחות שמביאה עבודה זרה – עגל הזהב

כדי להזהיר את עם ישראל שהעושר והניצחון הצבאי בארץ ישראל עלולים להביא אותם לזחיחות דעת שתשכיח את ה' מזכיר להם משה את חטא העגל: "וָאֵ֗רֶא וְהִנֵּ֤ה חֲטָאתֶם֙ לַה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם עֲשִׂיתֶ֣ם לָכֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה סַרְתֶּ֣ם מַהֵ֔ר מִן־הַדֶּ֕רֶךְ אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה֖' אֶתְכֶֽם: וָאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם"

בגלל החטא הזה מתפלל משה לפני ה' "וָֽאֶתְנַפַּל֙ לִפְנֵ֨י ה֜' כָּרִאשֹׁנָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי עַ֤ל כָּל־חַטַּאתְכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חֲטָאתֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י ה֖' לְהַכְעִיסֽוֹ" (דברים ט, טז–יח). אלו ארבעים הימים האחרונים שמראש חודש אלול ליום הכיפורים.

חששו של משה מתגשם בעגלי הזהב של ירבעם

רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

החשש של משה רבנו מהעושר של ארץ ישראל היה חשש אמיתי. מי שנפל בו היה ירבעם בן נבט שזכה יותר מכולם לעושר, לכוח ולחכמה. הוא מגיע אחרי שלטונו של שלמה המלך, עם ישראל נמצא בשיא עושרו וירבעם יורש את רוב הממלכה העשירה. שלמה המלך מלך בכיפה, כל העולם נשמע לו, וירבעם בא במקומו.

חכמינו אמרו שירבעם היה חכם יותר מכולם, וכי הוא ואחיה השילוני "חידשו דברים שלא שמעה אזן מעולם. מאי 'ושניהם לבדם בשדה'? אמר רב יהודה אמר רב: שכל תלמידי חכמים דומין לפניהם כעשבי השדה. ואיכא דאמר שכל טעמי תורה מגולין להם כשדה" (סנהדרין קב ע"א).

העושר והחכמה וכבוד גרמו לירבעם בן נבט זחיחות גדולה שגורמת לו לעשות עגלי זהב שמחטיאים את עם ישראל לדורות רבים. "וַיִּוָּעַ֣ץ הַמֶּ֔לֶךְ וַיַּ֕עַשׂ שְׁנֵ֖י עֶגְלֵ֣י זָהָ֑ב וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם רַב־לָכֶם֙ מֵעֲל֣וֹת יְרוּשָׁלִַ֔ם הִנֵּ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (מלכים א פרק יב, כח).

על הזחיחות הזו מספרת הגמרא את הסיפור הידוע. "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה". מאי אחר? אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? בן ישי בראש! אי הכי לא בעינא" (סנהדרין קב ע"א).

כשעם ישראל עשיר וחזק – צריכים זהירות יתירה

החשש לזחיחות עלול לחזור בכל פעם שבני ישראל חוזרים להיות חזקים, עשירים ומשפיעים על העולם. הם עלולים לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". הם עלולים להתפעל מעצמם ולהשתחוות למעשי ידיהם.

הרה"ג צבי יהודה הכהן קוק זצוק"ל סיפר על אביו הרה"ג אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל כי כמה וכמה פעמים שמע אותו אומר בבכייה ממש: "מפחד אני ממה שאמרו חז"ל על שלושה דורות שלפני ביאת הגואל, שעליהם נאמר: שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ".

הכוונה למה שנאמר במדרש "וכן אתה מוצא בימות המשיח שאין עתידים למרוד אלא מתוך אכילה ושתייה ושלומה מה נאמר בהן "וישמן ישורון ויבעט".

ממשיכים חכמינו במדרש ומביאים דוגמאות. דבר אחר: 'שמנת עבית כסית'. אלו ג' דורות שלפני ימות המשיח שנאמר 'וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו: וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו'" (ספרי האזינו יג).

דור שזקוק לסליחות

אין ספק שהדברים הללו שנאמרו על ידי חז"ל לפני אלפי שנים מתקיימים בדור שלנו. דור שעלול להשתחוות למעשה ידיו, לאשר עשו אצבעותיו. דור שיכול לטעות ולחשוב כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. דור שעלול לשכוח את ה' ולחשוב שהכול הוא תוצאה של מעשי ידינו.

אם הסליחות נועדו לתקן את שורש הקלקול של חטא העגל, הרי הדור שלנו הוא הדור שצריך להבין שכל ההצלחה שלנו היא מתנה משמים. כל השכל שלנו זה ממנו. כל הניצחונות שלנו הם ממנו. כל התבואה המבורכת של ארץ ישראל היא ממנו.

ה' מלך – ה' הוא האלוקים

הדור שלנו צריך את השמירה הזאת ואת התיקון הזה יותר מכל דור אחר. לא היה דור עשיר וחזק כמו הדור שלנו. לא היה דור מפורסם בעולם בחכמתו כמו הדור שלנו. לצערנו לא חסרים אנשים שמתהלכים בזחיחות ואומרים: אנחנו בנינו את המדינה, אנחנו בנינו את הכלכלה שלה. אנחנו מחזיקים את צה"ל על כתפינו וכל הניצחונות הם שלנו.

כנגד כל הזחיחות הזו אומר לנו הנביא הושע "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" (הושע פרק יד ד). אל תתפעל מהחכמה שלך יותר מדי. תזכור כי ה' הביא אותך אל ארץ ישראל, הוריש מפניך את האומות, הצמיח לך מן האדמה עושר גדול ונתן לך חכמה בינה ודעת יותר מכל אויביך. ולו אתה חייב תודה. לזאת אנחנו אומרים בסליחות פעם אחר פעם "ה' הוא האלוקים". וחוזרים ואומרים "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד".

תקיעת שופר באלול – זיכרון הגאולה

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר – חודש אלול

לחזק את ההבנה הזו אנו תוקעים בשופר כל חודש אלול. רמז לדבר "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר". הספרדים נוהגים לתקוע בשופר באמירת י"ג מידות ובקדיש שאחרי הסליחות. והאשכנזים תוקעים בשופר בכל בוקר לאחר תפילת שחרית, ובחלק מהמקומות היו תוקעים גם בתפילת ערבית.

וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה

כך כתב הטור (תקפא) "תניא בפרקי רבי אלעזר בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה 'עלה אלי ההרה' שאז עלה לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז) 'עלה אלהים בתרועה' וגו'.

לכן התקינו חז"ל שיהיו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג') 'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו'. וכדי לערבב השטן וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה".

שופר – אפשר רק סור מרע ואפשר גם עשה טוב

כתב הלבוש כי תקיעת השופר נועדה לשני עניינים, גם סור מרע בחינת "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", וגם עשה טוב בחינת "עלה אלוהים בתרועה". שכאשר יש קלקול אפשר רק לתקן את הקלקול, ואפשר גם לחזור בתשובה מאהבה שהזדונות נהפכים לזכויות. חודש אלול נועד גם לחזור מהחטא וגם להיות בחינת "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד". וזהו עלה אלוהים בתרועה, עילוי אחרי עילוי.

מהו העילוי בתקיעת שופר?

העילוי הוא בתקיעת שופר של קיבוץ גלויות שיש בו קידוש השם גדול בעולם מסוף העולם ועד סופו: "בָּעֵ֤ת הַהִיא֙ אָבִ֣יא אֶתְכֶ֔ם וּבָעֵ֖ת קַבְּצִ֣י אֶתְכֶ֑ם כִּֽי־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֜ם לְשֵׁ֣ם וְלִתְהִלָּ֗ה בְּכֹל֙ עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ בְּשׁוּבִ֧י אֶת־שְׁבוּתֵיכֶ֛ם לְעֵינֵיכֶ֖ם אָמַ֥ר ה'" (צפניה ג כ). ועל העילוי הזה אנחנו אומרים בתפילת ראש השנה לפני תקיעת שופר "כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף הָרִ֥יעוּ לֵ֝אלֹהִ֗ים בְּק֣וֹל רִנָּֽה". כי עם ישראל חזר לארצו וניצח את אויביו "יַדְבֵּ֣ר עַמִּ֣ים תַּחְתֵּ֑ינוּ וּ֝לְאֻמִּ֗ים תַּ֣חַת רַגְלֵֽינוּ: יִבְחַר־לָ֥נוּ אֶת־נַחֲלָתֵ֑נוּ אֶ֥ת גְּא֨וֹן יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁר־אָהֵ֣ב סֶֽלָה". מתוך "מָלַ֣ךְ אֱ֭לֹהִים עַל־גּוֹיִ֑ם אֱ֝לֹהִ֗ים יָשַׁ֤ב׀ עַל־כִּסֵּ֬א קָדְשֽׁוֹ וכו'" (תהלים מז, א–י).

תקיעה מערבבת

הגמרא במסכת ראש השנה (טז ע"א) שואלת "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין?" ועונה "כדי לערבב השטן". התוס' מסביר למה תקיעת שופר פעמיים בראש השנה מערבבת את השטן. "פירש בערוך (כדאיתא) בירושלמי 'בלע המות לנצח' וכתיב 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם'.

כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע, ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא".

פירוש: תקיעת השופר מערבבת אותו, שכשהוא שומע אותו פעם אחת הוא נבהל ולא נבהל, כשהוא שומע אותו פעם שנייה הוא אומר לעצמו זה בוודאי השופר הגדול של הגאולה והגיע הזמן שבו אני צריך להיכחד מהעולם. והוא מתערבב ואין לו זמן לקטרג על ישראל.

בהלה משופר של גאולה

ויש שואלים: למה התקיעה השנייה מבהילה אותו יותר מהתקיעה הראשונה? ועונים כי התקיעה הראשונה יכולה להיות תקיעה שמטרתה להפחיד את העם שיחזור בתשובה מיראה. בחינת "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?". והתקיעה הזו קצת מפחידה את השטן. "כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל".

התקיעה השנייה באה אחרי שעשו תשובה בזכות התקיעה הראשונה, והוא חושב שהיא באה לשחרר את עם ישראל משיעבוד המלכויות ולקרוא לכל עם ישראל לעזוב את הגלות ולהתקבץ ולעלות לארץ ישראל. והוא מפחד כי הוא יודע שקיבוץ הגלויות זה הסוף של מלכות הרשעה ובעולם, וזה הסוף שלו.

התקיעה הזו היא תקיעה של שחרור משיעבוד של אלפי שנים שבהם הרשעה שלטה בעולם וסימאה את עיניהם של הבריות. שנים שבהן סוכני השקר סיפרו לעולם שהקב"ה לא יגאל את עם ישראל. שעם ישראל לא יחזור לארצו. שה' לא יקיים את דברו הטוב שדיבר ביד עבדיו הנביאים. כעת מתברר ששטן שיקר את הבריות. וכעת מתברר שדבר ה' אמת ביד כל נביאיו, וזה הסוף שלו.

אתערותא דלתתא תחילה

הסליחות הן תקנת הגאונים

הסליחות ותקיעת השופר הן לא הלכה שכתובה בתורה או בגמרא ובתלמוד. הן תקנה שקיבלו עליהם בני ישראל במשך הגלות. בתחילה היו אומרים סליחות רק בעשרת ימי תשובה. אחר כך הוסיפו עוד ימים לפני ראש השנה, ואחר כך בקצת קהילות היו אומרים סליחות כל חודש אלול, וכך קיבלו עליהם הספרדים. ובכתבי האר"י ז"ל כתוב כי הוא היה אומר סליחות עם הספרדים כל חודש אלול.

בקשת הגאולה – התשובה היותר גדולה

בסליחות הללו אנחנו מבקשים את הגאולה "להקים שכינתא מעפרא – לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא". שזאת היא התשובה היותר גדולה לחטא המרגלים וגם לחטא העגל. וזה עניינו של חודש אלול שבכל החודש הזה אנחנו קוראים את הפטרות "שבע דנחמתא" כל שבת בלי יוצאים מן הכלל. כי חשיבותן מאוד גדולה להוציא את עם ישראל מגלות לגאולה.

בקשת הגאולה – באתערותא דלתתא

הגאולה צריכה להיות ברצון שלנו. כך השביע הקב"ה אותנו לא להביא גאולה עד שנרצה. "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שיר השירים ב ז) רק כשכנסת ישראל תרצה בגאולה – היא תבוא. ולכן זו בקשה שלנו ולא ציווי מלמעלה.

אני לדודי ודודי לי

וזה גם הרמז של "אני לדודי ודודי לי" שהוא רמז על האהבה הגדולה של עם ישראל לקדוש ברוך הוא, ועל האהבה החוזרת שלו אלינו. וחשוב להזכיר כי האהבה מתחילה בחודש אלול מאיתנו, שלא כמו בזמנים אחרים שהיא מתחילה מאיתו שנאמר "דודי לי ואני לו". בחודש אלול מתחילה כנסת ישראל את תהליך הגאולה (לכן גם אותיות החודש הזה הם "ההוי" שמסמלים אתערותא דלתתא תחילה).

התעוררות חגי ונחמיה בחודש אלול

התעוררות לקום ולבנות את בית ה'

זו הסיבה שבגללה חגי הנביא מעורר את עם ישראל בחודש אלול לבנות את בית ה' ולא לשבת ספונים בבתיהם. "בִּשְׁנַ֤ת שְׁתַּ֙יִם֙ לְדָרְיָ֣וֶשׁ הַמֶּ֔לֶךְ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשִּׁשִּׁ֔י בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֨ה דְבַר־ה֜' בְּיַד־חַגַּ֣י הַנָּבִ֗יא אֶל־זְרֻבָּבֶ֤ל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל֙ פַּחַ֣ת יְהוּדָ֔ה וְאֶל־יְהוֹשֻׁ֧עַ בֶּן־ יְהוֹצָדָ֛ק הַכֹּהֵ֥ן הַגָּד֖וֹל לֵאמֹֽר" (חגי א א). והנבואה של חגי הוא לקום ולבנות את בית ה' "וַיָּ֣עַר ה֡' אֶת־רוּחַ֩ זְרֻבָּבֶ֨ל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵ֜ל פַּחַ֣ת יְהוּדָ֗ה וְאֶת־ר֙וּחַ֙ יְהוֹשֻׁ֤עַ בֶּן־יְהוֹצָדָק֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֔וֹל וְֽאֶת־ר֔וּחַ כֹּ֖ל שְׁאֵרִ֣ית הָעָ֑ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ וַיַּעֲשׂ֣וּ מְלָאכָ֔ה בְּבֵית־ ה֥' צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵיהֶֽם" (חגי א טו).

העיקר בחודש הזה הוא אהבת ה'

וכשהם עושים את שלהם בחודש אלול, ה' מסביר להם שהעיקר הוא לא יראת ה' אלא אהבת ה'. שבתחילה הם יראו יראה גדולה מה' "וַיִּשְׁמַ֣ע זְרֻבָּבֶ֣ל׀ בֶּֽן־שַׁלְתִּיאֵ֡ל וִיהוֹשֻׁ֣עַ בֶּן־יְהוֹצָדָק֩ הַכֹּהֵ֨ן הַגָּד֜וֹל וְכֹ֣ל׀ שְׁאֵרִ֣ית הָעָ֗ם בְּקוֹל֙ ה֣' אֱלֹֽהֵיהֶ֔ם וְעַל־דִּבְרֵי֙ חַגַּ֣י הַנָּבִ֔יא כַּאֲשֶׁ֥ר שְׁלָח֖וֹ ה֣' אֱלֹהֵיהֶ֑ם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם מִפְּנֵ֥י הֽ'". מיד שלח ה' את חגי לומר להם שה' רוצה בטובתם ולא חלילה ברעתם. "וַ֠יֹּאמֶר חַגַּ֞י מַלְאַ֧ךְ ה֛' בְּמַלְאֲכ֥וּת ה֖' לָעָ֣ם לֵאמֹ֑ר אֲנִ֥י אִתְּכֶ֖ם נְאֻם־הֽ'" (חגי א יב–יג).

התשובה בדורו של נחמיה – לבנות את ירושלים

כך פועל נחמיה בתחילת ימי בית שני ומעורר את העם לבנות את חומות ירושלים והם מסיימים את הבניין בכ"ה אלול ומביאים קידוש השם. "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כָּל אוֹיְבֵינוּ וַיִּרְאוּ כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ וַיִּפְּלוּ מְאֹד בְּעֵינֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי מֵאֵת אֱלֹהֵינוּ נֶעֶשְׂתָה הַמְּלָאכָה הַזֹּאת" (נחמיה פרק ו טו–טז). "נפלו הם עצמם בעיניהם שהיו מואסים בעצמם כי נפל פחד היהודים עליהם" (רש"י שם).

וכל זה הוא עדות לדורנו, שכאשר אויבינו שלחמו בנו וניסו לעצור את בניין ירושלים ועליית היהודים לארץ ישראל רואים את ההצלחה של עם ישראל, שבמעט זמן מצליח, הם נופלים בעיני עצמם ומואסים בעצמם. אמן ואמן.