תפילה על מיעוט גשמים

סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם

הפירמידות חשובות מבני האדם

מצרים הייתה מדינה שבה החומר קודם לאדם. הפירמידות הן גושי החומר האנושיים מהגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית העתיקה. הן נבנו על חשבון חרותם וחייהם של מאות אלפי אנשים שעבדו בתנאי עבדות נוראיים. עשרות אלפים מתו במהלך העבודה הזו, אחרים יצאו משם נכים נפשית וגופנית.

לפרעה ולמצרים זה לא היה חשוב. המבנה האדריכלי המרשים היה מטרה נעלה שמוצדק להקריב בשבילה כל קורבן אנושי שלמען האמת לא נחשב לדבר בסולם הערכים של הממלכה המצרית.

חכמינו מספרים שפרעה היה מדרבן את העבדים לעבוד בקצב הנכון עם הגזירה הנוראה שאומרת כי מי שלא משלים את מכסת העבודה שנקבעה לו, היה משלם על כך בילדיו שהיו מוטבעים בתוך הבניין שאותו הוא היה צריך להספיק לבנות.

הרכב והסוס חשובים מהאדם

ביטוי חריף לזה נמצא בתיאור קריעת ים סוף בה מוזכר באופן שיטתי הסוס והרכב לפני האדם הרוכב עליו: "וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ". כאילו הרכב הם העיקר והאדם הוא הטפל. כך גם עולה מהפסוק "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ" (שמות יד ו-ז). גם הפסוקים שמדברים על סוסים מראים כי הסוסים היו בעיניהם עיקר, והפרשים והחיילים – הטפלים לסוסים. "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ וכו'". (שם ט). וכן במקומות רבים.

אצל ה' – פרעה קודם לרכבו

התיקון ליחס המצרים נמצא בתיאור הפוך של ה' שאומר למשה  להקדים את פרעה וחילו לסוסים ולרכב: "וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו" (שמות יד יז-יח).

היחס הזה אינו מקרי, הוא נועד יותר לדורות הבאים מאשר למצרים שהיו כל כך שקועים בתרבות הזו, והלכו לאבדון באותה שעה. לדורות רבים אומר לנו הקב"ה כי האדם חשוב מהסוס והרכב, הוא זה שנברא בצלם אלוקים.

סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו

בני ישראל מבינים את התקלה הזאת, וכשהם שרים את שירת הים הם מתארים את הכישלון המצרי ומדגישים ארבע פעמים כי המצרים הקדימו את הסוס לאדם ולכן הם נכשלו. "אָשִׁירָה לַּה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו א). גם ביחס למרכבות נאמר "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם" (שם ד). בסיום השירה אומרים בני ישראל כי ה' ימלוך לעולם ועד בגלל הסיבה הזו. "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם" (שם יט). ה' ימלוך על כל בעולם בגלל שהגישה המצרית שמעדיפה את החומר על האדם, גורמת להם כיליון עצמי. ומתברר שה' מולך על כל הארץ.

צבא ברית המועצות – סוס ורוכבו

הכישלון הגדול של תרבות החומר בדורנו היה כישלון ברית המועצות. עד לפני כשלושים שנה העולם היה מחולק בצורה ברורה מאוד בין המזרח בהנהגת ברית המועצות לבין המערב בהנהגת ארצות הברית. למאבק הזה, שלמזלו של העולם לא הבשיל  למלחמה חמה של אש מלבד בזירות בודדות, קראו מלחמה קרה. אחת הזירות הייתה ישראל ומדינות ערב. ארה"ב חימשה את ישראל בכלי נשק מהתוצרת שלה, ובריה"מ חימשה את סוריה ומצרים בטנקים מהתוצרת שלה.

הבדל מהותי בין המזרח למערב היה באנושיות של המערב אל מול הדורסנות שבה ברית המועצות רמסה את תושביה. אוכל לתושבים של רוסיה בקושי היה להם, אבל הם השקיעו מיליארדים על גבי מיליארדים בנשק גרעיני ובצבא מאיים.

ההבדל הזה התבטא גם ביחס המכבד של הצבא הישראלי לחיילים שלו ואפילו לחיילי אויב לעומת היחס המשפיל של הצבא המצרי והסורי לחיילים שלהם. אל מול היחס המשפיל לבני אדם הם השקיעו את כל הונם בבניית צבא מתוך תקווה שיום אחד הוא יביס את מדינת ישראל.

תרבות מצרים בצפון קוריאה

את תרבות מצרים אפשר לראות היום באופן ממש מוחשי בצפון קוריאה. זו מדינה שיש לה הצבא הסדיר הרביעי בגודלו בעולם. מדינה שמחזיקה בנשק כימי ונשק גרעיני ומחזיקה מפעלי נשק גדולים. לעומת זאת, זו המדינה שרוב תושביה חיים בתת תזונה, כל תקציב  המדינה הולך לכלי מלחמה במקום להשקיע בבני האדם. ממש המשך ישיר של תרבות מצרים.

הם לא מבינים שהיפוך סדר העדיפויות של מצרים העתיקה היה בעוכריהם במלחמה מול בני ישראל בעת יציאת מצרים ולכן הם הפסידו. היה בעוכריהם במלחמותיהם בדור הזה מול מדינת ישראל ולכן הם הפסידו גם בדור הזה. ההיפוך הזה היה בעוכרי ברית המועצות שקרסה בדיוק בגלל הדבר הזה. והיפוך הסדר יהיה בעוכרי קים אייל ג'ונג שיפול ויתרסק בדיוק בגלל הדבר הזה.

 

עצירת גשמים חלקית

תעניות כשירדו גשמים

נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אַיִן

למעלה מחצי החורף מאחורינו, ומסתבר שכמויות הגשמים שירדו בצפון מזרח הארץ מגיעות לפחות ממחצית מהממוצע לתקופה המקבילה, ובמקומות מסוימים אף לכשליש בלבד. ברמת הגולן זוהי העונה היבשה ביותר בחמישים השנים האחרונות.

הבצורת הזאת פוגעת מאוד ביבול של החיטה שגדלה בעיקר על גשמים ולא על השקיה. גם בעלי החיים הנמצאים במרעה סובלים מאוד מהבצורת. פוגעת בבעלי המטעים שצריכים להוציא כסף בשביל להשקות את הפרדסים. הבעיה היא לא רק במיעוט גשם, אלא גם במיעוט ימי קור. כמות מספקת של ימים קרים חיונית להתפתחות של תפוחים ופירות איכותיים אחרים.

צְמָחִים שֶׁשָּׁנוּ, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶם מִיָּד

חכמינו במשנה אמרו כי אם ירדו גשמים בתחילת השנה והפסיקו – מתריעים עליהם מיד. וכמה הפסיקו? ארבעים יום. או שהצמחים התחילו לצמוח ומחוסר גשמים החלו להתייבש. "אֲבָל צְמָחִים שֶׁשָּׁנוּ, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶם מִיָּד. וְכֵן שֶׁפָּסְקוּ גְשָׁמִים בֵּין גֶּשֶׁם לְגֶשֶׁם אַרְבָּעִים יוֹם, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶם מִיָּד, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכַּת בַּצֹּרֶת".

יָרְדוּ לַצְּמָחִין אֲבָל לֹא יָרְדוּ לָאִילָן, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד

עוד אומרת המשנה, כי אם ירדו גשמים בלי הפסקה, אבל לא ירדו מספיק, כגון ש"יָרְדוּ לַצְּמָחִין אֲבָל לֹא יָרְדוּ לָאִילָן, לָאִילָן וְלֹא לַצְּמָחִים, לָזֶה וְלָזֶה אֲבָל לֹא לַבּוֹרוֹת לַשִּׁיחִין וְלַמְּעָרוֹת, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד".

וכן אם ירדו גשמים רק באזור אחד ובשני לא ירדו. "וְכֵן עִיר שֶׁלֹּא יָרְדוּ עָלֶיהָ גְשָׁמִים, דִּכְתִיב (עמוס ד) וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר, חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וגו', אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת, וְכָל סְבִיבוֹתֶיהָ, מִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מַתְרִיעוֹת וְלֹא מִתְעַנּוֹת".

אין לנו סדר תעניות אלא על שלא ירדו גשמים כלל ברביעה ראשונה

מהמשנה האחרונה אנחנו מבינים שמתריעות פירושו מריעות בשופר לעורר את הציבור, אבל לא בהכרח שבכל פעם שמריעים בשופר צריכים גם להתענות. לפעמים מסתפקים בהתרעה בלבד ולפעמים גם מתריעים וגם מתענים.

מדברי המשנה שבמיעוט גשמים מתריעים ולא מתענים פירש הראב"ד שמתריעים ולא מתענים במיעוט גשמים. כי "היאך נחמיר בזה שירדו למקצתן מהיכא שלא ירדו כל עיקר, אלא ודאי מתני' להקל. שאין לנו סדר תעניות אלא על שלא ירדו גשמים כלל ברביעה ראשונה, אבל באלו שבמשנתינו מתריעין בשופר בלבד, וכן בכל מקום שלא שנינו בו אלא מתריעים התרעה בלא תענית היא" (ריטב"א על תענית יח ע"ב).

אמנם דעת הרמב"ם בהלכות תענית (פרק ב' טז-יח) כי בכל המקרים הללו בוודאי מתענים, וכל מה שהמשנה באה לומר הוא שלא מסתפקים בתענית אלא מעוררים את הציבור בתקיעות ובתרועות שופר שיחזרו בתשובה גדולה יותר. וכנראה סברתו היא שכיוון שירדו קצת גשמים עלול הציבור להיכנס לשאננות ולחשוב שהכול בא על מקומו בשלום, ובאמת המצב הוא חמור כי התבואה לא תצמח ולא יהיה לאנשים מה לאכול.

ירדו ברביעה וצמחו העשבים והתחילו ליבש, הרי אלו מתענים וזועקים

בשולחן ערוך (תקעה סעיף ח') פסק הב"י כמו הרמב"ם שצריך גם להתענות במיעוט גשמים וגם להתריע בשופרות ולעורר את העם. "וכל זה הסדר כשלא ירדו גשמים כלל, אבל ירדו ברביעה וצמחו העשבים והתחילו ליבש, הרי אלו מתענים וזועקים עד שירדו גשמים או עד שיבשו הצמחים".

כי כשהצמחים החלו לצמוח ופסקו המצב מסוכן יותר מבצורת שבה הגרעינים שבאדמה לא החלו לצמוח כלל. כי כשלא החלו הגרעינים לנבוט, יש להם סיכוי לצמוח בגשמים המאוחרים, אבל כשהחלו לנבוט והתייבשו, גם אם ירדו בהמשך השנה גשמי ברכה לא יצליחו להציל את התבואה שלא תצמח אחרי שהתייבשה.

וממשיך השו"ע "וכן אם הגיע זמן הפסח או קרוב לו, שהוא זמן פריחת האילנות בארץ ישראל, ולא ירדו גשמים, הרי אלו מתענים וזועקים עד שירדו גשמים הראויים לאילנות או עד שיעבור זמנם".

אם לא גזרו – אינם חלים

יש אומרים שגם בלי גזירת בית דין חייבים להתענות, שהרי זו תקנת המשנה "שכבר הם גזורים מחכמי המשנה" (שולחן מלכים). ובכה"ח הביא חכמים שחולקים עליו ואומרים שלשון המשנה היא שהחובה מוטלת על הבית דין לגזור על הקהל את התעניות הללו. ואם לא גזרו – הקהל לא חייבים בצומות אלו. ומספר הרב החיד"א כי הוא הראה את דעתו של מהר"י מולכו שכתב על תעניות אלו שבית דין "אם לא גזרו – אינם חלים". "והראתי תשובה זו לרבני זמננו – ושמחו לדבריו" (ברכי יוסף להחיד"א אות ג'). ומה טעם לשמחה זו? שאם לא נאמר כדברי מהר"י מולכו – כל מי שאינו מתענה בזמננו כשיש עצירת גשמים – הרי הוא חוטא.

 

תענית אישי ציבור

הִגִּיעַ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים – הִתְחִילוּ הַיְחִידִים מִתְעַנִּין שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת

אע"פ שאמרנו כי הציבור לא חייב להתענות אלא רק כאשר מכריזים על כך בבית דין, יש מקרים שבהם בית דין לא מכריז ברבים, אבל אנשים שיש עליהם אחריות ומודעות ציבורית צריכים לצום מיוזמתם ולהתענות ולשנות את אורחות חייהם. כך מובא במשנה תענית על השלבים של תענית הגשמים: "הִגִּיעַ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים – הִתְחִילוּ הַיְחִידִים מִתְעַנִּין שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת (בימים שני וחמישי ושני). אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁכָה, וּמֻתָּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה". התעניות הללו באות לפני הכרזת בית הדין על 13 תעניות הציבור שבאות כשהיחידים לא ביטלו את הגזירה.

להיזהר מ"אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת"

גם אם כל סדרת התעניות לא נשמעה והבצורת ממשיכה, בית הדין לא גוזר על הציבור  תעניות נוספות, אבל אסור להתנהג כאילו לא קרה דבר. חובה עלינו לפשפש במעשינו יותר כי לא נתקבלה תפילתנו. שלא נהיה חלילה כמו שאמר הנביא  "וְהִנֵּ֣ה׀ שָׂשׂ֣וֹן וְשִׂמְחָ֗ה הָרֹ֤ג׀ בָּקָר֙ וְשָׁחֹ֣ט צֹ֔אן אָכֹ֥ל בָּשָׂ֖ר וְשָׁת֣וֹת יָ֑יִן אָכ֣וֹל וְשָׁת֔וֹ כִּ֥י מָחָ֖ר נָמֽוּת" (ישעיהו פרק כב, יג).

לכן אומרת ההלכה: "עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה, בְּאֵרוּסִין וּבְנִשּׂוּאִין וּבִשְׁאֵלַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לַמָּקוֹם. הַיְחִידִים חוֹזְרִים וּמִתְעַנִּים עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן" (תענית יב. שו"ע תקעה ז).

מתמנה פרנס על הציבור ונמצא נאמן, כדיי הוא מצלייא ומתענייא

הגמרא בבלי (תענית י ע"א) שואלת מי הם היחידים המתענים, ועונה: רבנן. ומשמע לכאורה שמדובר רק בתלמידי חכמים. אבל בהמשך משמע שיחידים הם אלה שראויים לשאת בעול הציבור. "אי זהו 'יחיד' ואיזהו 'תלמיד'? יחיד – כל שראוי למנותו פרנס על הצבור. תלמיד – כל ששואלין אותו דבר הלכה בלמודו ואומר ואפילו במסכת דכלה". בירושלמי (תענית ה ע"א) משמע שיחידים הם לא רק מי שראויים להיות פרנס על הציבור, אלא מי שהוא באמת פרנס על הציבור. שכן כתב: "אלו הם היחידים – אלו שהן מתמנין פרנסין על הציבור".

והקשה הירושלמי: "מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור הוא מתפלל ונענה?" מה הקשר בין היותו אחראי על הציבור לבין העובדה שהוא צריך להתפלל לפני כולם? "אלא מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור ונמצא נאמן, כדיי הוא מצלייא ומתענייא". כי מי שהוא בעל משרה ציבורית ונאמן בעבודתו – ראוי להתפלל ותישמע תפילתו.

אֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִים אֶלָּא בִשְׁבִיל בַּעֲלֵי אֲמָנָה

ובגמרא (בבלי תענית ח): "וְאָמַר רַבִּי אַמִי, אֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִים אֶלָּא בִשְׁבִיל בַּעֲלֵי אֲמָנָה" דהיינו שמילה שלהם זו מילה. שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פה) "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף". מסתבר שבכדי שישמעו התפילות וירדו גשמים – לא מספיק תלמיד חכם שיודע את ההלכות. דרוש איש מעשה שמיישם את ההלכות או במידות או במעשה. לכן המשנה אומרת שהעיקר הוא תפילת ה"יחידים" שעול הציבור מוטל עליהם. או שיכולים להיות כאלה שעול הציבור מוטל עליהם.

תפקיד היחידים לתקן קלקלות בציבור

על תפקיד המנהיגים בעת בצורת גשמים מספרת לנו הגמרא שבימים של תעניות אלו היו יושבים וחושבים מה צריך לתקן. "היכי עבדי? אמר אביי: מצפרא עד פלגא דיומא מעיינינן במילי דמתא. מכאן ואילך ריבעא דיומא קרינן בספרא ואפטרתא, מכאן ואילך בעינן רחמי. שנאמר (נחמיה ט ג) 'ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רביעית היום, ורביעית היום מתודים ומשתחוים לה' אלהיהם'".

מהבוקר ועד חצות היום מעיינים בענייני העיר לדעת מה לתקן ומתקנים. ומחצות היום קוראים בספר תורה ובהפטרה, ואחר כך מבקשים רחמים. ולמה צריך עיון? כי לפעמים השורש של הבעיה הוא לא במה שנראה במבט ראשון חיצוני, אלא במשהו אחר פנימי שצריך עיון ולימוד ובדיקה, ולכן זה לוקח חצי יום.

וכתב על זה הרא"ש (סי' יח) כי את הפעולה הזאת עושים זקני הציבור והמנהיגים "מעיינינן במילי דמתא – בית דין והזקנים. בודקים על מעשה אנשי העיר ומפרישין אותם מעבירות שבידם ומטילין שלום ביניהם ואז תשמע תפלתם. כדכתיב (ישעיה א טו) 'גם כי תרבו תפלה אינני שומע' למה 'ידיכם דמים מלאו'. ומה תקנתם? 'רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם' ואז 'לכו ונוכחה'" (ישעיהו טז).

אנשים פשוטים שמביאים ברכה

הגמרא בבבלי ובירושלמי מביאה מעשים רבים על חכמים שהתפללו ולא נענו, וכשבאו בעלי מעשה שהתפללו – ירדו גשמים. לפעמים היה מדובר בעשירים בעלי צדקה כנקדימון בן גוריון. לפעמים היה מדובר באנשים פשוטים – סוהרים, מלמדי תינוקות או גומלי חסד – שיישמו הלכות מסוימות בהידור מיוחד. הירושלמי נותן כדוגמה איש פשוט שהתפלל על הגשמים ונענה, כי הוא לא רצה ליהנות ממעות אביו משום חשש ספק גזל, אף על פי שלא היו לו תובעים. דוגמאות אחרות יש באנשים שפעלו בכדי שנשים לא תחטאנה בזנות.

מעביר על מידותיו שמביא גשמים

לפעמים מדובר בתלמידי חכמים בעלי מעשה, כמו חוני המעגל ואבא חלקיה שהיו ענווים בתכלית, והתפילות שלהם נענו בזכות העובדה שהם החילו את התורה בחיי המעשה בהידור  גדול יותר. "שׁוּב מַעֲשֶׂה בְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁיָרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְאָמַר עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת, וְלֹא נַעֲנָה. יָרַד רַבִּי עֲקִיבָא אַחֲרָיו וְאָמַר, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אַתָּה, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, לְמַעֲנָךְ רַחֵם עָלֵינוּ. וּמִיָּד נַעֲנָה, כִּסְבוּרִין הָעָם שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה, יָצְאתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה, לֹא מִפְּנֵי שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה, אֶלָּא שֶׁזֶּה מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו וְזֶה אֵינוֹ מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו".

כל תלמידי חכמים – יחידים ומיוחדים

אומרת הגמרא: "תנו רבנן אל יאמר אדם 'תלמיד' אני, אינני ראוי להיות 'יחיד'. אלא כל תלמידי חכמים – יחידים". לא כל תלמידי החכמים הם באמת יחידים, אלא שלעניין זה כל תלמידי החכמים ראויים לנהוג כיחידים ולהתענות. ולא תהיה גסות רוח אם יתענו בשלוש תעניות ראשונות, שתעניות אלו הן בינו לבין עצמו. "וזכור לטוב לפי שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו".

לדעת הטור, זו לא חובה אלא מעלה לנהוג כך. הבית יוסף מקשה עליו ואומר כי לשון הגמרא היא שזו חובה. אבל למעשה הוא פוסק שזו לא חובה אלא הוראה כדאית. ובלשונו "וכל התלמידים ראויים לכך" (שו"ע תקעה). לא מחייבים אותם להתענות, אבל בהחלט ראוי.

תעניות ציבור בימינו

דאין תענית צבור בחוצה לארץ

בגמרא (תענית יד ע"ב)  ובשו"ע (תקעה ט) כתוב כי תעניות גשמים קיימות גם בחו"ל, עם זאת לא נהגו בחו"ל להתענות על גשמים. כך הביא הב"י את דברי הרשב"א (ח"א סי' שעז) שכתב כי לא נהגו להתענות על גשמים בחו"ל. "לא ראינו מעולם מי שעשה כן". ומנהגם היה לקבוע ימי תפילה או להוסיף קטעים בתפילות י"ח (נודע ביהודה ח"א לא). כל זאת בגלל שלא כולם גרים במדינה אחת "דזמנין דמשכחת עצירת גשמים באיזו מדינה ויש כמה מדינות דאין שם עצירת גשמים כלל אלא מיעוטא דמיעוטא, וכיון דלא שוו בשיעוריהן כל מקומות שבחוצה לארץ השוו רבנן מדותיהם דאין תענית צבור בחוצה לארץ" (תשובות מהר"ם בן חביב ו. ועיין משנ"ב ס"ק כה).

לא נהגנו לצום צומות אלו אלא רק מרבים בתפילות ובתחנונים

אולי זו הסיבה שבגללה לא נוהגים היום להתפלל על מיעוט גשמים, שכן קשה לשנות באמת מנהג שהיה בעם ישראל במשך אלפי שנים לא להתענות על חסרון גשמים. אם כי כתב החיד"א ששמע מזקני עיר הקודש ירושלים וחברון ת"ו שאירע בימיהם עצירת גשמים ונהגו ככל הסדר שכתוב בטור ובשולחן ערוך.

אמנם בספר התקנות והמנהגים של ירושלים ת"ו נכתב כי בזמן גדול הדור האחרון הרב מהר"י סוזין זצוק"ל אירע כזה ועלתה הסכמתו שלא לעשות כסדר מרן וכדעת הברכי יוסף. אמנם היו גוזרים תענית אחת או שתיים, כמו שהביא הנודע ביהודה וכמו שהיו עושים בימיהם. וכן כתב רבי חיים סיתהון בספרו "ארץ החיים" על מנהגי ארץ ישראל וצפת, שלא נהגנו לצום צומות אלו אלא רק מרבים בתפילות ובתחנונים.

הלל אחרי התגשמות התפילות

הרה"ג רפאל מיוחס, שהיה הראשון לציון בירושלים לפני כ-300 שנה, חיבר כמה וכמה ספרי הלכה חשובים, וביניהם "מזבח אדמה" על שולחן ערוך. וכך כתב: "מעולם לא שמענו שהתענו בירושלים על גשמי בורות כיון דמי השילוח יספיק לכל השנה, הגם דאיכא הוצאת ממון בעבור הבאת המים מן המעין הנזכר שהוא רחוק קצת מן העיר, כי תענית גשמי בורות הוא בדאיכא סכנת נפשות ח"ו".

וכתב כף החיים על דברי הרב מיוחס זיע"א כי "ופה עיר הקדש ירושלים ת"ו שנת הת"ץ  בחודש טבת גזרו בית דין תענית ציבור על הגשמים ונענו אחר חצות, והשלימו תעניתם והוציאו ספר תורה וקראו פרשת ויחל, ואחר קריאת ספר תורה אמרו הלל הגדול בחתימה כמ"ש בהודאה" (פרי האדמה חלק א' דף מ"ב ע"ד, פרי הארץ חלק ב' סימן ה').

ולמרות שיש אספקת מים סדירה על ידי מעיינות, עדיין מתענים על בצורת בגלל האילנות. כך מביא כף החיים את דברי הרב גאגין שהיה ראשון לציון בירושלים כי מתענים בשנת השמיטה על בצורת בעבור התבואה והאילנות.

מה עושים כשיש משאבות וצינורות מים?

עוד כותב כף החיים כי היה אפשר להסתפק במי השילוח בימיו שהיו היהודים מועטים בירושלים, לא כן בימינו שנתרבו האוכלוסין. רבי יעקב חיים סופר זיע"א בעל כף החיים עלה לארץ לפני מלחמת העולם הראשונה ונפטר לפני קום המדינה (תרצט 1939). בימיו חיו בירושלים עשרות אלפי יהודים בלבד ומי השילוח לא הספיקו. הוא עוד כותב כי "בשנת תרע"ח שלקח אנגליה את ארץ ישראל מיד מלכות ישמעאל הביאו מים מן המעיינות אשר סביבות ירושלים על ידי צינורות לכל מושבות ירושלים אשר בעיר ומחוץ לעיר" (שו"ע תקעה ס"ק מ).

להתפלל על הגשמים ב"שמע קולנו" ובפתיחת ההיכל

בימינו שנתחדשו מתקני התפלת מים וממלאים בהם את הכנרת המתרוקנת, ומשקים בהם את השדות ומביאים מים לבתים, יש כאלה שחושבים כי אין משמעות לגשמים ולא היא. יש בהחלט משמעות לכל הצומח שבארץ ישראל וגם לבעלי החיים, יש לו משמעות גדולה לכלכלת תושבי המדינה שצריכים לשלם יותר על המים והפירות והירקות.

גשמים תלויים בתפילת הלב

על כן צריך כל אדם להתפלל מכל ליבו על הגשמים. והשם את ליבו את הדברים שאנו קוראים בקריאת שמע יודע שהגשמים תלויים בתפילת הלב. שהמתפלל בכל ליבו זוכה לגשמים. שכך נאמר בקריאת שמע "וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ". והבצורת תהיה כשלא תעבדו מהלב. "הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וכו' וְחָרָ֨ה אַף־ה֜' בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ", שזה הדבר הגורר אחריו גלות ח"ו "וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר ה֖' נֹתֵ֥ן לָכֶֽם".

על כן ישים אדם אל ליבו לכל הפחות להשתדל לכוון היטב את ליבו בכל פעם שהוא מברך ברכת השנים. בכל פעם שהוא מתפלל, להוסיף תפילה על גשמים ב"שמע קולנו". בכל פעם שפותחים את ההיכל בשני וחמישי ושבת, להתפלל בשקט על הגשמים אפילו אם הציבור לא מתפלל כן. וכל שכן אם הציבור מתפלל על הגשמים שיתפלל עמהם מכל ליבו.

ויהי רצון שיתקיים בנו: "וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן: וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר", אמן ואמן